שלום וברכה
שאלת השימוש במשאבי העולם, האחריות שלנו כלפיהם, חובת הצבת גבולות השימוש וכדו׳ – היא מהשאלות החיוניות ביותר בדורנו. בשל העובדה שהן שאלות שעולות לראשונה רק בעידן הנוכחי- אין לנו רצף פסיקתי לעסוק בהם. יש מעט מאוד מקורות מהם ניתן לשאוב הכרעות פרקטיות, וגם כאשר מדובר במקורות בהם יש הצהרות עקרוניות – מדובר בעקרונות שקשה מאוד לייסד מהם עמדה הלכתית משמעותית.
הבעיה אינה רק רצף פסיקתי, כי אם גם נושא הנוגע במהותם של החיים, וממילא במהותה של ההלכה. אדגים זאת בסוגיה מקבילה (לא זהה): ההלכה אוסרת על האדם לסכן את נפשו. ברם, היכן מותחים את הקו – הלוא כל יציאה לרחוב או כל נסיעה במכונית היא סיכון מסוים, ומדוע אין לאסור את אלה? התשובה היא ברורה: ישנה מערכת חיים, דרך ארץ שקדמה לתורה, שעליה מבוססת ההלכה. ההלכה בונה את הקומות הנוספות, אך אינה קובעת את החיים עצמם. החיים הם הבסיס שלה. אולם, תשובה זו לעצמה אינה מספקת, כי היא לא מאפשרת הגדרה היכן למתוח את קו הגבול: למשל, טיול? טרק בדרום אמריקה? בנג׳י? גלישה בסקי?
הדבר כאמור דומה לשאלה בה אתה עוסק. יותר ויותר פוסקי הלכה קובעים כי אנו חייבים להתייחס לחובה לשמור על העולם, שהיא חובה הלכתית היונקת ממקורות שונים – למן האחריות שהוטלה עלינו בבריאת העולם, ועד לסוגיות ״בל תשחית״ ודומיהן. ברם. ברור כי מותר להשתמש במשאבי העולם כדי להתקיים, ולא רק את המינימום של הקיום, כי אם קיום ברווחה ובכבוד. היכן אפוא יש למתוח את קו הגבול, ולקבוע כי הוא נחצה וכי הדבר הזה אסור?
לא ניתן לסמן קו ברור, ולכן כל קביעה הלכתית ביחס למטבעות הסקריפטיים וטכנולוגיית הבלוקצ׳יין נובעת יותר מעמדתו של הכותב מאשר מהיכולת לקבוע דברים הלכתיים עקביים וברורים.
על רקע זה ניתן לומר כך: ההכרעה היא תוצאה של שקלול הצורך במטבעות אלה, הזיהום שהוא יוצר, האפשרות לצמצם את צריכת המשאבים והזיהום באיגום משאבים, ומרכיבים נוספים. אדגיש כי כדי לקבל תמונת מצב המאפשרת הבעת עמדה צריך קודם כל להכיר את העובדות. ככל שאני מתרשם, אין מחלוקת גדולה על העובדות – לא על היקף הצורך במטבעות אלו ולא על ההיקף העצום של משאבי אנרגיה שהכרייה שלהם תובעת, לפחות בטכנולוגיה שאנו מכירים היום.
נראה לי שאם הייתה אפשרות שהמין האנושי היה מתאגד בנושאים אלה, בשל העובדה שהם נוגעים לכולנו, ויש בסיס משותף לעצם היותנו בני אדם – היינו מבינים שבשקלול הצורך מול המחיר יש לאסור את צריכת המשאבים הזו, בשל מחירה הסביבתי העצום, ובשל העובדה שהצורך במטבעות אלה הוא פחות חיוני לקיומנו. אם אכן זה מה שהיה קורה – ההלכה הייתה מצטרפת לאיסור זה, בשל האחריות שלה לקיום העולם ומשאביו.
כואב שהמין האנושי עוסק אין ספור נושאים שוליים מאשר בנושאים הקיומיים הבסיסיים ביותר.
כל טוב ויישר כוח על העיסוק בסוגיות אלו.
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
כתיבת תגובה