שלום וברכה
יישר כוח על האחריות המוסרית והערכית, ועל הרצון לקיים את “ועשית הישר והטוב בעיני ה'”.
שאלות אלו הן קשות מאוד. הן נוגעות גם בדיני ממונות, ולא פחות מכך – ביחסי אדם וחברו, וכדו’.
מטבע הדברים, אין סוגיה ישירה שעוסקת בנושאים האלה, והסוגיות ההלכתיות הדומות אליה הן נושאים הנקראים יורד לאומנות חבירו, דגים שנלכדו במצודה וכדו’. אולם אין בהן כדי לעסוק באופן ממוקד בשאלה שלך.
לשאלות אלו יש שלושה מישורי פסיקה:
א. הדבר הטוב ביותר הוא לסגל לעצמך את המנהג שכאשר פונה אליך הגוף המזמין את פשוט אומרת לו מראש שאת מתכוונת לחלק תוך כדי הדרכה כרטיסי ביקור שלך. אם הוא מבקש שזה יהיה כרטיס שלו ושלך כאחד – נראה לי שטוב הדבר שלא תתנגדי, כי זה נראה סביר. בדרך זו פותרים את כל הבעיות מלכתחילה, ואין משהו טוב מזה.
ב. אם זה לא ריאלי ולא אפשרי, ההלכה אומרת שהדבר הקובע בשאלות מעין אלה הוא מנהג המקום. מנהג המקום הוא המנהג המקובל בין מדריכי הסיורים המוזמנים כמוך על ידי גופים מזמנים. אם הדבר מקובל שמחלקים – חלקי, ואם לא – לא. אחד המבחנים שאני נוהג בהם במצבים כאלה הוא לשאול את עצמי האם אמצמץ אם הגוף מזמין ישאל אותי האם חלקתי כרטיסי ביקור. אם אני אשפיל פנים ואמצמץ – סימן שלא הייתי אמור לחלק מלכתחילה; אם לא – אני מבין שהכליות שלי מזהות שזה דבר מותר.
ג. אם אי אפשר לבקש רשות, ואם אין מנהג מדינה, או שהוא נראה בעינייך כמנהג מגונה ולא מוסרי, אז נכנסים לשאלה ההלכתית של ממש. נראה לי כי במקרה כזה צריך לבחון כל מקרה לגופו, ולא ניתן לומר כלל אחד לכולם. כאשר מעריכים שחלוקת הכרטיס לא תפגע בגורם המזמין – לחלק; כאשר היא ממש לוקחת ממנו לקוחות ומעבירה אלייך – לא לעשות זאת. כמובן שקשה למדוד, אולם זה נותן לך את הכיוון.
כל טוב, ויישר כוח על השאלה החשובה.
יובל שרלו
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר
לקריאה נוספת:
כתיבת תגובה