שלום וברכה
מגפת הקורונה מזמנת לנו שאלות מוסריות רבות, ואכן זו אחת מהן.
ברם, היא לא חדשה. היא נידונה הרבה מאוד בספרות הפוסקים, ובשפה האתית ההלכתית היא נקראת “הכנסת עצמו לספיק פיקוח נפש כדי להציל את חבירו”.
כאשר אנו דנים בשאלה זו במישור של “אחד מול אחד” כתבו פוסקים רבים שבוודאי אין חובה לעשות זאת, אולם מותר לאדם, וזו גם מידת חסידות, להסתכן כדי להציל את חבירו. זהו היתר רב משמעות, שכן ההלכה מחייבת את האדם שלא להסתכן לחינם, ואפשר שלעתים סיכון כזה ייחשב כקרוב להתאבדות. אולם, כאמור, מותר לאדם לפעול לטובת חבירו גם אם הוא מסתכן על ידי כך.
על אחת כמה וכמה שהדבר כעיקרון מותר כאשר מדובר בסיכון עצמי לתועלת הציבור. אם אכן נעשו כל הפעולות הנדרשות כדי לצמצם את הנזק הצפוי, כלומר: השלבים הראשוניים של הניסוי הבוחנים את הבטיחות ככל הידוע לנו, ניסויים בבעלי חיים הדומים לאדם וכדו’, ועכשיו מבקשים מתנדבים ליטול סיכון מסוים עליהם כדי לבחון את יעילות הניסוי על בני אדם – הדבר מותר. לא ניתן לחייב לעשות זאת, אולם זו בהחלט מידת חסידות להסכים לכך.
כדאי לקרוא על כך כמה מאמרים באתר של צהר לאתיקה, ובעיקר הצלת יחיד ורבים בכלל ובמלחמה בפרט וכן “האם מותר להידבק בצורה מכוונת כדי לפתח חיסון כדי להעשיר את המחשבה.
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
כתיבת תגובה