שלום וברכה
זו שאלה נפלאה וכבדת משקל מאוד בנושא הניסויים הרפואיים בכלל, וביחס לקורונה בפרט.
האתגר הגדול העומד בפני פוסק ההלכה בשאלה זו הוא ההכרעה לאיזה תחום שאלה זו שייכת. האפשרות הטבעית ביותר היא לסבור ששאלה זו היא חלק מהיקף עצום של דיונים בסוגיה האם מותר לאדם להיכנס לספק סכנה כדי להציל אדם אחר מסכנה וודאית. בנושא זה רבו העמדות מקצה עד קצה – למן העמדה האוסרת על האדם לעשות זאת, שכן לא הותר לו לסכן את נפשו, ועד העמדה הטוענת שחובה עליו לעשות זאת מדין "לא תעמוד על דם רעך", ובאמצע דעות הטוענות כי מדובר במידת חסידות גדולה, שהיא מותרת, אבל אינה חובה (כגון תשובת הרדב"ז, ג תרכז). העמדה המקובלת בין פוסקי ההלכה היא שמותר לאדם לסכן את עצמו כדי להציל את וודאי הסכנה של חבירו, ובשל העובדה שהנגיף הזה מפיל חללים רבים – מותר לו לעשות זאת.
אפשרות שניה, מרחיקת לכת יותר, היא לטעון כי סוגיה זו שייכת לתחום הלכות ציבור, וכמו שחייל מסכן את עצמו למען אחרים, גם לפי מי שסובר שאסור להיכנס לסכנה, וכמו שהרופאים מסכנים את עצמם, וחייבים לעשות כך, כדי להציל אחרים (כתבנו על כך ב"צהר לאתיקה"), כך גם מותר לאדם אחר לעשות זאת. את הבסיס לכל החשיבה הכלל-ישראלית כדאי לראות בתשובת הרב קוק, משפט כהן, קמג.
הלכה למעשה: הדבר מותר, בשל הערבות ההדדית של בני אדם, מצוות לא תעמוד על דם רעך, והראייה הכלל ישראלית. המגייס חייב להציג בשקיפות מלאה את כל העובדות הידועות, ומכאן ואילך האחריות היא על המתגייס. אולם, נכון הוא מבחינה מוסרית כי המגייס ייטול על עצמו את המשמעויות של הנזקים העלולים להיגרם מניסוי זה, אך לא מדובר על המגייס לבדו, כי אם על המערכת הרפואית העוסקת בניסויים. אשמח אם תקראי גם את זה.
כל טוב ויישר כוח על השאלה החשובה
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
