בית » שאלות » נגישות » האם מותר להורים לספר סיפורים מביכים על בנם שיש לו מוגבלות שכלית?

האם מותר להורים לספר סיפורים מביכים על בנם שיש לו מוגבלות שכלית?

שאלה:

בשנים האחרונות מתפרסמים ספרים של הורים לילדים עם מגבלות שכליות בהם הם משתפים את הציבור באתגרי גידולם, ובדרכים בהם הם מנסים להתמודד עם הקושי. השיתוף הזה מהווה תרפיה להורים, ומאפשר לאחרים ללמוד על עולמם ואולי גם מסייע להורים אחרים במצבם. השאלה שמטרידה אותי היא טובת הילד וההגנה על שמו הטוב. במקרים רבים הספרים על הילד המאותגר שכלית חושפים אותו לרבים בשמו (או דרך שמם של הוריו). הסיפורים עליו בהחלט מביכים. אף אחד לא היה רוצה שיספרו עליו סיפורים כאלו, “ומה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך”.

שאלתי, האם מותר להורה לספר סיפורים מביכים על ילדו לכל העולם. ומאחר ומדובר בילד מוגבל שכלית הוא כמובן לא שאל אותו, ולילד אין דרך להכריע בעצמו בשאלה. למען האמת, השאלה הזו נכונה על סיפור מביך שהורה מספר על ילדו. האם זה מותר? האם זו לא רכילות או לשון הרע? האם זו לא הלבנת פנים? האם זה לא “מה ששנוא עליך” וכו’? האם מתייחסים לילדים הללו כסוג ב’ שלא צריך להגן על שמם הטוב? (אם היו מספרים את אותו דבר על ילד בלי מגבלה שכלית, ובוודאי על מבוגר, הוא היה מאד נעלב, ובצדק).

ושאלה נוספת, האם על מבוגר בעל מגבלה שכלית מותר לספר סיפורים כאלו?

אין לי ספק שההורים או המגדלים שמספרים חושבים שהם עושים מעשה טוב, אבל האם כוונה טובה מתירה לספר סיפורים מביכים? אולי על פי ההלכה צריך לאסור עליהם לפרם את הסיפור בשמם?

אודה מאד לחוות דעתכם, ואשמח מאד למקורות בעניין

תשובה:

מאת הרב יובל שרלו

שלום וברכה

יישר כוח על השאלה האחראית והחשובה מאין כמותה.

אני מכיר אותה מצדדים מגוונים, ובהקבלה אנו מכירים אותה גם במישור הניסויים הרפואיים והגנטיים, כאשר לעתים מדובר במלכוד: מחד גיסא, כדי לקיים מחקר על תופעות הקשורות למוגבלויות שכליות, שיוכל בעתיד לגאול אחרים ממצוקתם, חייבים לעתים. עשות זאת עם דגימות של מי שאינו יכול לתת הסכמה מדעת, אבל זה עצמו בעייתי מאוד.

ואכן, אט אט נקבעים כללים אתיים, גם בתחום הניסויים וגם בתחום הספרות שאת מתייחסת אליה. נקודת המוצא היא כבוד האדם של הילדים עם המוגבלויות, ולכן כנקודת מוצא היא ההימנעות מחשיפת מצבם וסיפורים עליהם ברבים. ברם, כמו שנכתב פעמים רבות באתר זה, נקודת המוצא אינה בהכרח נקודת הסיום, ולעתים יש מצבים שבהם אנו חורגים מנקודת מוצא זו, וזאת בתנאים הבאים:

א. מדובר במסר חיוני מאוד לחברה הסובבת, לבריאותם הנפשית של אחרים וכדו׳.

ב. בהמשך לסעיף זה, הנימוק של תרפיה להורים עשוי להיות מוצדק רק במצבי קיצון, כאשר למעשה זו טובת הילד שההורים יוכלו לשתף, שאם לא כן – הוא עצמו ייפגע.

ג. לא ניתן לעשות זאת בדרך אחרת.

ד. הילד מתואר בעין טובה, בזהירות מקסימלית על כבודו, באופן לא מביך, כאשר ברור לקורא כי התסמונות השונות אינן בבחירתו אלא נובעות מהליקוי שנולד עימו, ככל שניתן – בלי שמות מפורשים (אם כי זה כמעט ולא ניתן) וכדו׳.

למעשה, מדובר גם ביישום עקרונות ״לשון הרע לצורך״ של החפץ חיים, אם כי בסוגיה שהוא לא עסק בה באופן ישיר. צריך לזכור כי בסוף הפסוק ״לא תלך רכיל בעמך…״ נאמר ״אני ד׳״, וכידוע – הדבר מלמד שאלה הם דברים המסורים ללב, כלומר: הדבר מאוד מאוד תלוי בהתכוונות של הכותב, ובדרך בה הוא עושה זאת.

כל טוב

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

לקריאה נוספת:

לשאלות נוספות

חפשו שאלה בכל נושא:

Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.


סרטונים אחרונים לכל הסרטונים