שלום וברכה
יישר כוח על השאלה האחראית והחשובה מאין כמותה.
אני מכיר אותה מצדדים מגוונים, ובהקבלה אנו מכירים אותה גם במישור הניסויים הרפואיים והגנטיים, כאשר לעתים מדובר במלכוד: מחד גיסא, כדי לקיים מחקר על תופעות הקשורות למוגבלויות שכליות, שיוכל בעתיד לגאול אחרים ממצוקתם, חייבים לעתים. עשות זאת עם דגימות של מי שאינו יכול לתת הסכמה מדעת, אבל זה עצמו בעייתי מאוד.
ואכן, אט אט נקבעים כללים אתיים, גם בתחום הניסויים וגם בתחום הספרות שאת מתייחסת אליה. נקודת המוצא היא כבוד האדם של הילדים עם המוגבלויות, ולכן כנקודת מוצא היא ההימנעות מחשיפת מצבם וסיפורים עליהם ברבים. ברם, כמו שנכתב פעמים רבות באתר זה, נקודת המוצא אינה בהכרח נקודת הסיום, ולעתים יש מצבים שבהם אנו חורגים מנקודת מוצא זו, וזאת בתנאים הבאים:
א. מדובר במסר חיוני מאוד לחברה הסובבת, לבריאותם הנפשית של אחרים וכדו׳.
ב. בהמשך לסעיף זה, הנימוק של תרפיה להורים עשוי להיות מוצדק רק במצבי קיצון, כאשר למעשה זו טובת הילד שההורים יוכלו לשתף, שאם לא כן – הוא עצמו ייפגע.
ג. לא ניתן לעשות זאת בדרך אחרת.
ד. הילד מתואר בעין טובה, בזהירות מקסימלית על כבודו, באופן לא מביך, כאשר ברור לקורא כי התסמונות השונות אינן בבחירתו אלא נובעות מהליקוי שנולד עימו, ככל שניתן – בלי שמות מפורשים (אם כי זה כמעט ולא ניתן) וכדו׳.
למעשה, מדובר גם ביישום עקרונות ״לשון הרע לצורך״ של החפץ חיים, אם כי בסוגיה שהוא לא עסק בה באופן ישיר. צריך לזכור כי בסוף הפסוק ״לא תלך רכיל בעמך…״ נאמר ״אני ד׳״, וכידוע – הדבר מלמד שאלה הם דברים המסורים ללב, כלומר: הדבר מאוד מאוד תלוי בהתכוונות של הכותב, ובדרך בה הוא עושה זאת.
כל טוב
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
- האם מותר להורים לילדים עם צרכים מיוחדים לספר על חייהם?
- האם אנו מחויבים לדאוג לתלמידים עם צרכים מיוחדים?
- יחס ההלכה לבעלי מוגבלויות
