שלום וברכה
יישר כוח על הרגישות והאחריות הגדולה לשאלה חשובה מעין זו.
מבחינה אתית, השאלה העומדת לדיון היא האם אנחנו "מקריבים" את טובת הילד כדי להשיג מטרות אחרות – חשובות ככל שיהיו. אמנם, יכול אדם לטעון כי גם אם התשובה היא חיובית – מותר לנו מבחינה אתית להחליט ש"מקריבים" בשל החשיבות הגדולה של המטרות, אולם לא זו העמדה האתית המקובלת, ולדעתי גם מבחינה יהודית זה לא בהכרח נכון, אם כי יש מקום לומר שלטובת הכלל לעתים עושים דברים כאלה. מבחינה הלכתית – ההלכה אמנם לא מכירה ב"זכויות הילד" במובן המקובל של היום, אולם בוודאי היא מחייבת שמירה על מי שאינו מסוגל לעשות זאת על עצמו; למעלה מכך – נביאי ישראל דיברו הרבה על האחריות שלנו כלפי מי שהוא אינו מסוגל לייצג את האחריות הזו בעצמו. אנו מוצאים את חובת הייצוג הזו בהקשרים רבים בהלכה.
לפיכך, הדבר תלוי במרכיבים שונים. בעיקר בשלוש: ראשית, עד כמה הדבר חיוני, ועד כמה יש בו תועלת גדולה. אני מתרשם מדברייך הקצרים שיש לכך חשיבות עליונה, כדי לשנות את היחס לאנשים עם מוגבלויות, כדי להתמודד על מעמדם בחברה, וכדי לחזק את המשפחות להתנהל באופן מעצים לטובת הילד. שנית, מה גודל הפגיעה בו – אם זו פגיעה חמורה, הדבר אסור לחלוטין. ברם, אם מעריכים שהפגיעה היא פגיעה נמוכה יחסית – זה בהחלט שיקול לכיוון החיובי. אני מתרשם שבאמת לא מדובר ב"הקרבת" הילד. אני מעריך שהספר עוסק בהתמודדות המשפחתית עם המצב המיוחד של הילד, אינו מציג את הילד כמי שעשה דבר רע כלשהו, אינו מציג אותו באור שחור אלא להיפך, ואינו פוגע בחייו. סביר להניח שהוא לא יסחב על גבו "כתם שחור", אלא להפך – היותו חלק ממערכת תומכת ומתמודדת תעמוד לו לזכותו הגדולה.
ושלישית – צריך לבחון האם עשינו כל דבר כדי שלא תהיינה פגיעות צדדיות; האם הוא נכתב בצורה המכבדת ביותר וכדו'.
כאשר מונחים לאור שלוש עקרונות אלה – הצורך הגדול, בחינת הפגיעה בו, וניסיון לעשות כל מה שאפשר כדי שהכל יהיה מכבד ומעצים – יש מקום לספרות כזו, כי זו אחת הדרכים העיקריות לשינוי עולם לטובה.
כל טוב
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
- האם מותר להורים לספר סיפורים מביכים על בנם שיש לו מוגבלות שכלית?
- האם אנו מחויבים לדאוג לתלמידים עם צרכים מיוחדים?
- יחס ההלכה לבעלי מוגבלויות
