שלום וברכה
השאלה החשובה הזו חייבת להיענות בשלושה רבדים.
הרובד האחד הוא האם יש בשולחן ערוך או בספרי הלכה הקיימים היום תשובה לשאלת ההתנהלות המדינית. התשובה היא עובדתית. ועובדתית – אין. קשה למצוא בספרים האלה (למעט מעט בהלכות מלכים ברמב"ם, אבל גם הם מקיימים רק חלקים מעטים שהם רלוונטיים) אמירה כלשהי על תפישה מדינית. הסיבה לכך ברורה: מפני חטאינו גלינו מארצנו לפני מאות רבות של שנים, ושאלות אלו לא היו רלוונטיות, וממילא גם לא ניתן למצוא תשובה לשאלה הזו בספרי ההלכה.
הרובד השני הוא האם בכלל אמורה להיות עמדה מדינית ביחס לשאלות האלה? כאן הדעות חלוקות בין הרבנים. יש הסוברים שהתורה לא מתעסקת בשאלות האלו. אלו הכרעות שהיא מותירה לכל חברה לעשות כרצונה, והתורה עוסקת רק בדברים הקשורים במצוות. אני מתקשה לקבל תשובה זו מכל כיוון אפשרי: בין לאור העובדה שחלק הארי של התנ"ך עוסק בשאלות המדיניות וההתנהלותיות; בין בשל העובדה שהתוצאה של עמדה זו תהיה שלדברים החשובים והמרכזיים בחייהם של הציבור – אין לתורה מה לומר, והיא מתעסקת רק בעניינים הקטנים; ובין בשל העובדה כי אלה הנושאים החשובים ביותר, ואם אנו עירומים מהדרכה תורנית בהם, יש לכך השפעה גם על הנושאים הקטנים (למשל: לאקטיביזם שיפוטי יש השלכה גם על החקיקה העוסקת בנושאים פרטיים של זכויות האדם, או ענייני דת ומדינה וכדו'). כאמור, מכל כיוון אפשרי אני מתקשה לקבל עמדה זו במישור העקרוני.
הרובד השלישי הוא השאלה האם יש ביכולתנו לשאוב את הדרכת התורה אם אנו מניחים שהיא קיימת? זהו למעשה שילוב של שני הרבדים הראשונים – והלוא אין לנו מקורות של ממש, ואם כן, בין אם נטען שעקרונית אין עמדת תורנית בנושאים אלה, ובין אם נטען שיש אך אין לנו מקורות, בסופו של דבר עולה לכאורה שכל אחד מביע את העמדות שלו, ומציג אותן כאילו הן עמדות תורניות, ואם כן נאלץ לומר שאין לנו דרך ללמוד את דרכה של תורה?
גם כאן – עולמי הרוחני מכוון לתורה. יש לנו כלים ראשוניים משמעותיים ביותר כדי לדון בשאלות, וכמובן מתוך מודעות עמוקה למה שנאמר קודם לכן – שכמו כל נושא בתורה הדבר גם תלוי בפרשנות. המבחן הוא האם המפגש בין האדם ובין התורה מעצבת באמת את דעתו, או שהוא מראש בא אליו כדי למצוא את אשר הוא ניסח קודם כל בלעדיה. זה נכון ביחס לכל נושא בתורה, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בתחומים בהם משקל הפרשנות גדול מאוד. ואף על פי כן, יש לנו בסיס עמוק מאוד במקורות השונים, אשר מאפשר דיון ביושר ובכנות על דרכה של תורה. לפני שנים רבות כתבתי עמוד אחד על כך (שמטבעו הוא ראשי פרקים), ואני מצרף אותו, כדי להבין איזה שפע של מקורות יש לנו שמאפשרים תחילת דיון.
כמובן שתהיינה מחלוקות, כמו בנושאים רבים בהלכה, וצריך להתמודד עם הדעות המנוגדות (למשל: האם עולה מהתורה והנבואה שיש לנהל מדיניות 'סוציאליסטית' או 'קפיטליסטית' וכדו'), אבל אלה יידונו בדרכי הדיון הרגילים, כי לאף אחד אין הוכחה חותכת.
ידועים דברי הרמב"ן: "כי יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות ולא ברוב קושיות חלוטות שאין בחכמה הזאת מופת בדור כגון חשבוני התשבורות ונסיוני התכונה: אבל נשים כל מאדנו ודיינו מכל מחלוקת בהרחיק אחת מן הדעות בסברות מכריעות ונדחוק עליה השמועות ונשים יתרון הכשר לבעל דינה מפשטי ההלכות והוגן הסוגיות עם הסכמת השכל הנכון וזאת תכלית יכלתנו. וכוונת כל חכם וירא האלהים בחכמת הגמרא".
אני יכול לומר גם משהו קטן מניסיוני האישי. כשאני מתבונן האם המקורות שינו את תפישת עולמי המוקדמת – אני מוצא שבהרבה דברים התשובה היא חיובית. למעלה מכך, בנושאים רבים, אם התורה לא הייתה אוסרת או מחייבת דבר מה הייתי סובר אחרת ("אל תאמר אי אפשי בבשר חזיר…"), ורק בגלל התורה אני מאמץ את הנתיב שהיא מצווה עליו. בשל כך, יש לי אמון ביכולת שלנו ללמוד בכנות את התורה, עם מגבלות רבות, ועם תשומת לב שלעתים אנו קוראים אותה בדרך בה היינו מעדיפים שהיא תגיד, ובשל כך יש עולם של בית מדרש, בו מובעות עמדות שונות, המחייבות אותנו לבחון כל הזמן את עצמנו, האם אנחנו מכוונים את עצמנו לדרכה של תורת ה' הקדושה, או עושים חס ושלום מניפולציה עליה.
כל טוב
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
