שלום וברכה,
זהו חלק מנושאים רבים בהלכה בו ניתן לייצג את עמדת שני הצדדים כראוי, ולהבין כי ביסודו של דבר ההלכה בעניין זה נקבעת על ידי השקלול הנעשה בעולמו של החכם בין נושאים שונים, והלכה למעשה צריכה להיקבע ככל הניתן על ידי איתור עמדת רוב הפוסקים, אם יש רוב מובהק.
ומדוע? מחד גיסא, נקודת המוצא היא כמובן שהדבר אסור. הוא אסור כי אין נוטעים בשמיטה, גם במצב בו שמיטה דרבנן, וגם עם כל הקולות האחרות. לא נוטעים גם כי אסור, וגם מפני שזה מעין "טובל ושרץ בידו", שהלוא נוטעים למען שמירת ארץ ישראל בידי עם ישראל, אך אפשר שחס ושלום עוברים ברגל גסה על מצוות קדושת ארץ ישראל ושאריות השמיטה שעוד יש לנו.
לא זו בלבד, אלא שיש לכך גם השפעות ניכרות לגבי התדמית הציבורית שניתן לעשות מניפולציות על ההלכה, ולמעשה זה מהווה חיזוק לטענות כנגד גיוס ההלכה למטרות פוליטיות, כלומר: ההלכה הקדושה משמשת כלי שרת למטרות אחרות, ובמידה מסוימת היא מחוללת בכך. לפסיקה שמותר אפוא יש משמעות ציבוריות לא מעטות. אני מבקש להדגיש כי ההתנגדות עשויה לבוא מכיוונים נוספים, שאינם נוגעים לשמיטה, כמו הטיעונים של חלק מ'הירוקים' שהנטיעות בכלל הם "בל תשחית" של הטבע שברא ריבונו של עולם במדבר (מדובר בעבודות עפר דרמטיות מאוד לצורך נטיעות אלה ועוד) , כאשר חייבים להדגיש כי טיעונים אלה יהיו תקפים רק אם הם מלווים בדרכים אפקטיביות אחרות לשמור על קרקעות ארצנו.
מאידך גיסא, בהנחה כי ישנה חשיבות גדולה לנטיעות אלה כדי לשמור על שטחי ארץ בידינו – אנו נמצאים במצב שבו למעשה נפגשות שתי תנועות הלכתיות שונות: שמירת קדושת הארץ בשמיטה המחייבת לכאורה איסור נטיעות, ושמירת מצוות ישוב ארץ ישראל המחייבת לכאורה את הנטיעות. פעמים רבות כתבנו כי בפסיקת ההלכה אין אנו מציבים היבט אחד בלבד, אלא חייבים לשים את כל ההיבטים של הסוגיה על השולחן. כשאנו בוחנים לפרטים, יש סיבות שונות להעדיף כאן את מצוות ישוב הארץ ובעיקר שתיים. ראשונה בהן היא העובדה שמדובר בדברים שהם קלים יותר בתחום השמיטה: עצי סרק, שתילה בגוש וכדו'. שניה בהן היא העובדה שאם נאבד את שטחי הקרקעות האלה לא תהיה עוד שום משמעות למצוות ישוב הארץ כלפיהן, ודבר יערער את האחיזה בארץ ישראל ואת הביטחון.
מה נכון לעשות? באופן עקבי ושיטתי בסוגיות מעין אלה, צריך קודם כל לחתור לכך שלא יהיה צורך בעימות שתי המצוות, לאמור: לפעול במשילות כדי למנוע השתלטות על קרקעות מדינת ארץ בדרך בה מדינה אינה נכנעת לכוח לטרור, ולדרכים לא חוקיות, ועל ידי כך לממש הרבה ממצוות השלטון וכן מצוות ישוב ארץ ישראל, ובד בבד להימנע מנטיעות בשביעית (וכאמור לעיל – יש לבחון בכלל את מדיניות הנטיעות במדבר, שכן נראה שזו דרך קצרה שהיא ארוכה מאוד, ואפשר שיש בה הרבה יותר פגיעה מאשר תועלת). בדרך כלל, כשחותרים לעשות את שני הדברים כאחד- מצליחים. ורק אם אין שום דרך אחרת, וזו נקבעה כדרך האפקטיבית היחידה לשמור על קרקעות המדינה – להשתמש בראיות ההלכתיות המאפשרות זאת.
כל טוב
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר
לקריאה נוספת: