יישר כוח לכם, להתייחסות המכובדת לאבא, ולרצון לפעול לפי מה שנכון וראוי לעשות.
כשאנו נמצאים בספק מסוג זה – מורה ההלכה בראש ובראשונה לפתוח בנקודת המוצא הוודאית לדיון. נקודת המוצא לדיון היא שאדם רגיל רשאי להחליט שאין הוא רוצה בטיפול שיניים, אף שכל הסובב אותו סבור שכן.
אולם, כפי שכתבנו פעמים רבות, נקודת מוצא אינה בהכרח נקודת סיום. לאור הכלל של "המוציא מחבירו עליו הראיה" בדיני ממונות, אנו למדים כי אם יש סיבות טובות לסטות מנקודת המוצא – יש לעשות כן, ויכול להיות שהכרעת הסיום תהיה שונה לחלוטין. הכלל הממוני הזה מהווה מצפן גם לגבי דילמות אתיות רבות, ואנו חייבים לבחון האם יש 'ראיות' או סיבות מספיקות כדי להכריע במצב שאתם עוסקים בו – אחרת.
אני מבין מהשאלה שמדובר בדמנציה הולכת וגוברת כבר שנים רבות. אם אתם מתרשמים עדיין כי הוא שולט בהחלטות שלו ובמשמעויות שלהן – יש להניח לו לעשות את הדברים כרצונו, כאמור – על אף הנזק שהדבר ייגרם. אולם אם אתם סבורים שהוא כבר אינו מסוגל לשקול הפסד טיפול כנגד שכרו, ואין הוא מבין את הסיפור כולו – אזי צריך להתחיל בזהירות לעשות דברים גם כאשר הוא מסרב להם.
ראשית, לקבל חוות דעת רפואית שטיפול השיניים הזה חיוני לו. אני מבין שזה קיים.
ואכן, כפי שכתבת, לא מתחילים בהפעלת כוח או בקשירה חס ושלום. אבל הפעלת לחץ משפחתי לעשות את הדבר – תהיה הדרך הנכונה לפעול כאן. הדבר כמובן מותר גם אם מדובר בהרדמה מלאה, שיש בה סיכון פעוט, אבל היא נחשבת כדרך טיפול שגרתית.
אני מבקש להדגיש כי תשובה זו היא הלכתית-אתית. צריך כמובן לקבל את ייעוצו של עו"ד לגבי כפיית טיפול על פי חוקי המדינה.
כל טוב ושוב יישר כוח
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר
לקריאה נוספת:
- אחריות החולה: הקורונה מזמנת התנגשות ערכים המעוררת דיון חשוב
- כיצד להתפלל על חולה הסובל מיסורים קשים?
- אמירת אמת לחולה סופני
