שלום וברכה
הסוגיה שאת עוסקת בה היא אחת הסוגיות הרגישות ביותר הקיימות, ובימים אלה אנו שוקדים על כתיבת נייר עמדה הלכתי ואתי שעוסק בהיבטים השונים שהעלית בדברייך.
אכתוב את עיקריו, ובעזרת השם, כשיהיה נוסח מעובד של ההנחיה תוכלי למצוא את הדברים באתר של צהר לאתיקה.
א. נקודת המוצא היא שהמשפחה היא המייצגת של החולה שאינו מסוגל לבטא את ההחלטות שלו בעצמו. זה נוגע בין כאשר מדובר בפגים, ובין כאשר מדובר בצד השני של החיים – בחולה שכבר אינו מסוגל לעשות זאת לבדו. יש לכך שלוש סיבות: ראשונה בהן היא עצם ההנחה שהשפחה היא המבטאת הרחבה של טובת החולה, כי היא הקרובה ביותר אליו, והיותר רוצה בטובתו; שני בהן היא ההנחה שהמשפחה מהווה את מקור המידע הקרוב ביותר לבירור רצונו המשוער של החולה כלפי הטיפולים השונים המוצעים. היא שמעה ממנו את רצונו (כמובן שלא מדובר בהקשר זה על פגים); שלישית בהן היא ההנחה שלו היינו יכולים לדעת את רצונו של החולה ביחס לשאלת הייצוג שלו – הוא היה בוחר במשפחה.
ב. ברם, כמו בכל דיון אתי אנו יודעים כי לא תמיד נקודת המוצא היא נקודת הסיום, ובוודאי שמת לב שאנו מדברים על הנחות ולא על ידיעות חד משמעיות. ואכן, אפשר שלעתים אין המשפחה מייצגת את טובת החולה, על אף שזו נקודת המוצא. הדבר יכול לנבוע משתי סיבות מנוגדות: אפשרות אחת נובעת מהעובדה שהיא פועלת מתוך רצון שלא לחוש רגשות אשמה על כך שהיא לא עשתה את הכל למען החולה, ולכן תובעת לערוך לו טיפולים שלמעשה מהווים תקיפה של החולה, ופעילות שאינה לטובתו. לעתים חובה להניח למטופל למות בשלווה, בין כפג ובין כאדם קשיש המתייסר בייסורים; אפשרות שניה נובעת לצערנו מהכיוון ההפוך: המשפחה חושבת על האינטרסים שלה, על הקושי לטפל בפג או חוסר התועלת שהיא רואה בחייו של ההורה הדמנטי, ואינה פועלת לטובת החולה.מעבר לכך, יש כמובן גם מגבלה אובייקטיבית, שהלוא לא תמיד המשפחה אכן יודעת את רצונו המשוער של המטופל.
ג. בעיה פרקטית נפוצה מאוד מצויה גם בניסיון להסמיך את ה״משפחה״ לקבל את ההכרעות, במצבים שבהם המשפחה עצמה חלוקה מהו הדבר הנכון לעשות. פעמים רבות יש מחלוקת עמוקה בתוך המשפחה, שיונקת מתפישות עולם שונות, עמדות דתיות, סיבות פסיכולוגיות וכדו׳, ועל כן הדבר לעתים הוא בלתי אפשרי.
ד. מה אפוא עושים ? כאמור, יש נקודת מוצא, ואנו יוצאים מנקודת הנחה שהמשפחה היא המבטאת את חיפוש הטיפול הטוב ביותר לחולה. אולם מוטל על הגורמים האחרים לפקוח את העיניים, וכאשר ישנה סבירות גבוהה וסימנים מובהקים לכך שהמצב אינו כזה – זה הזמן להפעיל גורמים אחרים, ובעיקר את הוועדה האתית, לקיים דיאלוג רחב יותר, בו המשפחה היא חלק מהדיון, אך לא הקובעת היחידה.
כל טוב, ושוב תודה על השאלה החשובה
יובל שרלו
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר
לקריאה נוספת:
