שלום וברכה
יישר כוח על העלאת הסוגיה הכאובה הזו. במבט ראשון, התשובה לשאלה זו היא שפשיטא שכן, ובאותו דרך בו הופיע הפרסום המכפיש. כל העבירות שבין אדם לחברו, ובעיקר ענייני לון הרע והלבנת פנים, מחייבים בקשת מחילה וסליחה ממי שחטאו לו. אין דרך של ממש לעשות זאת בלי לפרסם שהדברים לא נכונים, על אף העובדה שגם זה לא יעזור, וכדברי המשנה ברורה בהלכות ערב יום הכיפורים, שהלוא לא כל מי ששמע את ההכפשה הגדולה ישמע גם את הניקוי והזיכוי. ואף על פי כן – זה לכאורה מה שצריך לעשות. לפני כמה שנים נכתב הקטע הסיפורי הבא, המבליט את הסוגיה בצורתה העקרונית. אלא שהתמונה הרבה יותר מסובכת, וכתבתי עליה כאן.
לאמור: לעתים הדברים יכולים דווקא להזיק לנפגע. מה שהיה נכון לעשות מבחינה הלכתית הוא לשאול כל נפגע ונפגע מפרסומים כאלה מה ירצה אותו, וכמובן עליו לדעת כי אם אכן התמונה אינה מובהקת, והדברים הם בשטח האפור – ייתכן אף שייפגע מהצפת הנושא מחדש. אולם, כיוון שהדבר כנראה לא ריאלי, ולא ניתן להטיל את המשימה הזו על המפרסמים, גם אם הם מקפידים לפעול בצורה הוגנת, כי משמעות הדבר היא שהם למעשה לא יוכלו להמשיך לעסוק במקצועם מרוב דיונים בנושאים האלה – אפשר שבמקום לנהל משא ומתן ארוך ומסובך עם הנפגע הם אלה שצריכים להיות מודאגים מהכתם הנורא שהם הטילו, והם אלה שצריכים לחשב את דרכם, ואת הדרך הטובה ביותר לתקן את מה שהם עיוותו, שאם לא כן – המעשה הנורא ממשיך להיות מיוחס אליהם. טוב היה אם כל אמצעי התקשורת, ולוואי והיו פותחים בכך האתרים הפונים לציבור הנאמן למצוות, היו מקבלים עליהם את הכלל הזה, ופועלים כדי לעשות את מה שניתן לעשות בהורדת כתם שהם הטילו שלא כדין, גם אם מבחינתם הם עשו זאת בתום לב ובטעות.
כל טוב ויישר כוח
יובל שרלו
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר
לקריאה נוספת:
- האם ניתן לתקן פרסום הודעה תקשורתית כוזבת?
- מה עושים כשהתקשורת כבר לא חופשית?
- האם תרבות “הפוליטיקלי קורקט” לא גורמת לשיח רדוד ומזויף?
