שלום וברכה
השאלה הכואבת הזו מחייבת ספר שלם, ולא תשובה קצרה. אכתוב את ראשי הפרקים בלבד, ואם תרצו להאריך, או להכניס את הסיפור הפרטי שלכם לתוך השאלה – נוכל להרחיב:
מצוות כיבוד אב ואם אינה משמיטה את הקרקע מעקרונות המוסר ועקרונות האנושיות. התורה לא ציוותה לתת פרס לנבלים ולרשעים. זה נכון בדיני לשון הרע, וזה נכון בדיני כיבוד אב ואם.
אין שום חובה לכבד אב שאונס את הילדים, שבוגד באשתו, שמכה את אשתו, שנוהג באלימות כלפי ילדיו. אם נדרש הדבר כדי להגן על נפגעים – מותר לעשות כל דבר כדי להגן עליהם. בעבר כתבתי על הסכנה של שימוש במצוות כיבוד אב ואם כדי להכשיר עוול, ואצרף את הדברים בסוף הדברים. כל מה שנדרש כדי להציל עשוק מיד עושקו – מותר לעשות. נזכיר רק את חזקיהו שגרר עצמות אחז אביו, כדי ללמוד על העיקרון הזה באופן כללי.
הרמב"ם קובע שהורים שעברו על עבירות חמורות, יש להתייחס אליהם כ"גויים" לעניין זה, ואין חובה לכבדם. פגיעה קשה בילדים היא עבירה חמורה ביותר המתירה התנהגות זו.
אם לא מדובר בהצלת מישהו – גם אז אין חובה לכבד, אך יש להימנע מלבזות.
זה נכון גם לגבי רציחת אופי, או כל דבר אחר הקשור בכך.
לגבי קדיש, אזכרה וכדו׳:
נקודת המוצא היא שאין אנו יודעים מה מתחולל לאחר המוות, ומה המשקל של מעט הדברים הטובים שהוא כן עשה בחייו וכדו׳, ועל כן אנו מעדיפים לומר קדיש, ולעשות אזכרה, ולו בצורה המצומצמת ביותר.
ברם, אם הדבר בלתי אפשרי מבחינה נפשית, ״חייך קודמין לחיי חברך״, ואין אדם צריך לעשות דברים באונס כאשר מדובר במי שנהג בצורה מחפירה לאורך כל חייו.
כל טוב ושלא נדע.
האם הנאמנות לתורה ולקב"ה מסייעת להתמודד עם תופעת הפגיעות מיניות, או דווקא מהווה מחסום לטיפול בעניין? פרשת השבוע שלנו מלמדת שהדבר מורכב.
האם הנאמנות לברית עם התורה והקב״ה מסייעת להתמודד עם הפגיעות המיניות הקשות הנעשות במחתרת? התשובה לשאלה זו מורכבת מאוד. מחד גיסא, נאמנות זו כוללת בתוכה איסור מוחלט על פגיעה באדם אחר שלא כדין, ובמיוחד באלה שאינם זוכים להגנה ראויה של החברה. התורה מלאה בחובות ההגנה על אלה שנמצאים בעמדה של חולשה, כגון הגר, היתום והאלמנה, וחלק בלתי נפרד מרשימה זו הוא כמובן הבנות והבנים הנפגעים על ידי בני עוולה. לא זו בלבד, אלא שבפגיעות אלה ישנו גם ממד של ״בין אדם למקום״, של איסורי עריות וטומאה, והם מציבים מחסום גדול יותר בפני הפוגעים. ברם, באופן פרדוקסאלי, התורה משמשת בטעות גם כמחסום בפני ההתמודדות עם הפגיעות המיניות.
שכן, כל העוסק בתחום נחשף לטיעונים שונים ומגוונים המונעים, כאמור בטעות, התמודדות ראויה עם המצב המכאיב הזה. יש הטוענים כי חילול השם הוא לחשוף את המציאות העגומה הזו בציבור, ועל כן יש להסתירו ולהחביאו. טיעון זה אינו נכון כלל וכלל, ולהפך, חילול השם הוא לטעון שהקב״ה חפץ בשמם הטוב של מאמיניו גם על חשבון אנשים נפגעים. אולם לא ניתן להכחיש את נוכחותו של מחסום זה בהתמודדות עם הפגיעה.
פעמים רבות בנות ובנים לא יתלוננו על הוריהם הפוגעים בשל אמונתם שהדבר אסור מכוח המצווה לכבד אב ואם; פעמים רבות תלמידות ותלמידים לא יתלוננו על רבותיהם הפוגעים בשל אמונתם שהדבר פוגע במצוות כבוד רב; פעמים רבות סוברת אישה שאם אירע לה מאורע מסוים, הכל משמיים, זה מגיע לה, ועליה לקבל ייסורים באהבה; החינוך המתמיד לצניעות, למידות טובות וכדו׳ מעצים את התחושה שלא ראוי לדבר בציבור על מיניות פוגעת; איסורי לשון הרע וההימנעות מהלבנת פנים יוצרת לכאורה מחסום בפני דיווח על מעשי עוול, ועוד ועוד, כך קורה שדווקא מה שהיה אמור להיות הגורם המחזק ביותר לרדיפה אחרי הישר והטוב, הופך להיות מעצור בפני האנושיות והיושרה בתיקון עולמנו.
פרשת השבוע שלנו מזכירה לנו אפוא את אחד ההיבטים שנועדו להתמודד עם תפישה שגויה זו. נאמר בה ״לא תעמוד על דם רעך״, והיא מזכירה כי מצוות כיבוד אב ואם, כבוד רב, חובת ההימנעות מחילול השם, איסורי לשון הרע וכדו׳, לא באו למנוע את המאבק לצידו של הנפגע. איסורי לשון הרע אינם נותנים פרס לנבל, ואינם מונעים את ההתמודדות עם המעשים הנוראים המתחוללים בעולמנו. להפך, המצווה מעמידה חובה בפני כל אחד ואחת מאתנו שלא לנוח ולא לשקוט עד שהקול הבוכה של הנפגעים יקרא אלינו מן האדמה, ואנו לא נאפשר את הפעלת הכוח והניצול כלפי ילדינו. אסור לנו לעמוד על הדם בשעה שהוא נשפך, בין דם הגוף ובין דם הנשמה.
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר
לקריאה נוספת:
