שלום וברכה
על אף העובדה שהשאלה נוסחה בתמציתיות ובקיצור – היא עוסקת בסוגייה רחבת היקף, שאכתוב רק את ראשי הפרקים שלה, ואם יהיה רצון להרחיב בנקודה מסוימת – בשמחה:
א. עולם הפרשנות הוא נשמת אפה של התורה ולימודה. פרשנות חופשית, חירות מחשבתית ויצירתיות רבה היא ממאפייני בית המדרש. ניסיונות לחסימה של עולמות אלה הוא עיקור משמעותי של תלמוד תורה, ושל עולם הרוח בכללו.
ב. מאידך גיסא, עולם הפרשנות מאפשר להפוך את התורה עצמה למקור הנורא ביותר של התנהגות לא מוסרית, רצחנית, אלימה, אונסת וכדו׳. קשה למצוא מעשה עוול אחד שאדם שרוצה למצוא לו מקור או בסיס תורני – לא ימצא. הדבר נכון בין במצוות התורה ובין בסיפוריה, וכמובן גם בהמשך: בנבואה, בכתובים, בספרות התורה שבעל פה. לא לחינם הדגישו חז״ל את הפסוק ״צדיקים ילכו בם ופושעים ייכשלו בם״, בהדגישם שהפושעים נכשלים ״בם״, כלומר: בדברי התורה עצמה. גם דברי חז״ל על ״למיימינים בה סמא דחיי, למשמאילים בה סמא דמותא״ מבטאים את אותו יסוד גדול.
ג. לכן ברור שהצעת החוק כפי שהיא עלולה להיות חורבן גדול: לתורה, להופעת הקב״ה, לעם ישראל, למדינת ישראל – אף שהיא נראית במבט מוטעה כמחזקת את כל אלה.
ד. האם ניתן למתוח קו בין זה לזה? הלוא גם כשאני מלמד מסכת שבת אני משתמש בביטוי ״חייב סקילה״ – ותיאורטית יכול אדם לבוא ולטעון כי בעצם השימוש במילים האלה יש טיפוח של אלימות ופגיעה בבני אדם, ושהיו מזעזעות, ותלמיד טועה עלול לקבל חיזוק לפעולות אסורות? ומאידך גיסא, עד כמה ניתן לכלוא את הרוח?
ה. לפיכך, הסברא הישרה אומרת כי נקודת המוצא היא אכן שלא תהיה הפללה בדיונים של תורה. הדבר נובע מחופש המחשבה והדיבור, אך גם מההבנה כי המילים צריכות להתבאר על פי ההקשר. אולם, הסברא הישרה אומרת כי חייב להיות גבול גם לזה, שאם לא כן – הרבה מאוד פושעים ייכשלו בם.
ו. הדרך היא להבחין בין דיונים שהם תיאורטיים באופיים, ועל כן השפעתם המעשית כמעט ולא קיימת (כמו מערכת העונשין בתלמוד), ובין שפה מעשית. כאשר מדובר בשיח מעשי – אסור לנו להסכים לכך שעצם העובדה שדברים מסתמכים על ציטוט מקורות מכשיר אותם לבוא בקהל, כי כאמור: עמדה זו תאפשר להכשיר חס ושלום את כל השרצים הקיימים ביצר הרע של האדם.
חשוב להדגיש כי ההתנגדות לחוק כזה צריכה לינוק מעמדה דתית הלכתית, המודעת לסכנות הגדולות שבניסוח זה.
כל טוב
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
