שלום וברכה
יישר כוח על השאלה העקרונית, הרגישה והעדינה.
קביעת כללים הלכתיים, אתיים ואנושיים במצב של דמנציה מלאה היא מעשה חיוני ביותר, אך גם מאתגר. הסיבה לכך היא שביסודו של דבר – אין אנו יודעים באמת מה עובר על החולה הדמנטי, עד כמה הוא מודע למתרחש סביבו ורק לא יכול להביע זאת, האם יש השפעה של הביקור עליו וכדו'. הדיונים הם כמובן בראש ובראשונה רפואיים ומדעיים, ויש להם גם ביטוי ספרותי (מציע לקרוא לדוגמה את הספר "שאריות חיים")
שני יסודות מופיעים במקורות המניעים המשך ביקור, אם כי אפשר שבמינונים יותר נמוכים. ראשון בהם הוא הידיעה שביקור מאפשר גם לבחון את מצבו הפיזי של האדם עם דמנציה, את הטיפול בו, האם חס ושלום יש הזנחה (ברשלנות או משחיקה טבעית) וכדומה. הבסיס הוא הסיפור המופיע על רבי עקיבא: "מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד מִתַּלְמִידֵי רַ' עֲקִיבָא שֶׁחָלָה, וְלֹא נִכְנְסוּ חֲכָמִים לְבַקְּרוֹ. וְנִכְנַס רַ' עֲקִיבָא לְבַקְּרוֹ. וּבִשְׁבִיל שֶׁכִּבֵּד וְרִבֵּץ לְפָנָיו – חָיָה. אמַר לוֹ: רַבִּי, הֶחֱיִיתָנִי! יָצָא רַ' עֲקִיבָא וְדָרַשׁ: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה, כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים.
השני הוא צד הספק, שמא יש בביקור גם דבר מה תודעתי. כבר איוב כתב על מחיר הבדידות של הסובל: "אַחַי מֵעָלַי הִרְחִיק וְיֹדְעַי אַךְ זָרוּ מִמֶּנִּי: חָדְלוּ קְרוֹבָי וּמְיֻדָּעַי שְׁכֵחוּנִי: גָּרֵי בֵיתִי וְאַמְהֹתַי לְזָר תַּחְשְׁבֻנִי נָכְרִי הָיִיתִי בְעֵינֵיהֶם: לְעַבְדִּי קָרָאתִי וְלֹא יַעֲנֶה בְּמוֹ פִי אֶתְחַנֶּן לוֹ: רוּחִי זָרָה לְאִשְׁתִּי וְחַנֹּתִי לִבְנֵי בִטְנִי: גַּם עֲוִילִים מָאֲסוּ בִי אָקוּמָה וַיְדַבְּרוּ בִי: תִּעֲבוּנִי כָּל מְתֵי סוֹדִי וְזֶה אָהַבְתִּי נֶהְפְּכוּ בִי: בְּעוֹרִי וּבִבְשָׂרִי דָּבְקָה עַצְמִי וָאֶתְמַלְּטָה בְּעוֹר שִׁנָּי: חָנֻּנִי חָנֻּנִי אַתֶּם רֵעָי כִּי יַד אֱלוֹהַּ נָגְעָה בִּי".
בשל שתי הסיבות האלה, ואפשר שגם כדי שאנחנו עצמנו לא נשכח את האדם עם דמנציה ולא נאטום את לבנו – ראוי להמשיך לבקר, אם כי מוצדק יהיה לרווח יותר את הביקורים, שכן ביסודו של דבר מדובר בספק תועלת.
כל טוב
יובל שרלו
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר
לקריאה נוספת:
- דמנציה וערכים יהודים מפגש של עמותת עמדא וארגון רבני צהר
- תרומת דגימות מוח לאחר המוות לצורך מחקר בדמנציה
- האם מותר לבצע נתיחה שלאחר המוות?
