שלום וברכה
הסוגיה החשובה מאוד שאתה עוסק בה נמצאת על הפרק במשך מאות שנים. קשה יהיה במסגרת תשובה קצרה לדון בכל ההיבטים שלה. לפיכך, אציין ראשי פרקים בלבד:
בבסיס האמונה העמוקה שאסור לאדם לשלוח יד בנפשו, ובוודאי שלא בנפש חבירו, לא עומדת תפיסה ארכאית ופטרנליסטית. בבסיס האמונה הזו עומד יחס מיוחד לחיים עצמם, והצבתם כערך עליון (לא העליון ביותר) של הקיום האנושי. יחס זה מובע על ידי הקביעה האתית וההלכתית כי פעולת הריגה אקטיבית – אסורה. בכך אנו מעמידים את מהות קיומו של האדם כערך שאינו מותנה בשום דבר אחר.
יש כמובן עוד הרבה נימוקים שסובבים את הקביעה הזו, כגון התוצאות הבעייתיות שתיוולדנה על ידי פתיחת אפשרות של לחץ פסיכולוגי על אדם לעשות כן (הייתה תקופה לפני כמה שנים שזוגות מבוגרים שהתאבדו הפכו לגיבורים בכך שהם "לא רצו ליפול למעמסה על הילדים), ועוד נימוקים מן הדרג השני.
ואכן, העמדה הזו אינה עמדה דתית בלבד. כמובן שההלכה מאוד תומכת ביחס הזה לאדם, מכוח העובדה שבפרשת הבריאה אנו למדים שהאדם נברא ב"צלם אלוהים", אבל כאמור רבים רבים מהעולם האתי האתיאיסטי סוברים כך.
ובד בבד, צריך לעשות כל מה שאנו יכולים הן כדי להקל את הסבל, ולרכך את הכאב בדרכים מגוונות, והן לזכור תמיד כי לא רק החיים הפיזיים הם העומדים במוקד החשיבות, כי אם השאלה מה עושה האדם לאורך ימי חייו.
כל טוב ובריאות טובה
יובל שרלו
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר
לקריאה נוספת:
- הטיפול הפליאטיבי בעולמה של היהדות
- האם מותר להפסיק טיפול בחולה הנוטה למות כדי שלא יסבול?
- האם לעודד חולה הנוטה למות לומר וידוי?
- אמירת אמת לחולה סופני
