שלום וברכה
לשאלה זו יש היבטים רבים ומגוונים. כמובן שלא רק אתיים ומוסריים. אדגיש אפוא כי אני עוסק רק בהיבטים המוסריים של הסוגיה. אנחנו רשאים להסתכן סיכון מסוים כדי לקיים אורח חיים שיש בו משמעות. אם אכן ההלכה הייתה אוסרת כל סכנה – למעשה היה אסור ללכת לבית הספר בגלל הסכנה בדרכים, בגלל אפשרות לאלימות, בשל הדבקה במחלות אחרות וכדו'. הדבר נכון ביחס לחיים כולם. המקור העיקרי להכרעה זו נמצא במצות התורה המלמדת כי חייבים לשלם לפועל את המשכורת בזמן כי "אליו הוא נושא את נפשו" – מדרש ההלכה ביאר כי הכוונה במילים אלה היא שפועלים אפילו מסתכנים כדי להתפרנס, ונראה מהתורה כי היא מקבלת את הנוהג הזה, ואפילו הופכת אותו לנימוק הלכתי. הדבר אפוא מלמד כי עד כמה מסוימת של סיכון – אנחנו רשאים לנהוג בדרך הפשוטה של החיים. כדאי לקרוא על כך בקיצור כאן.
כמובן שהשאלה הקשה היא איפה הגבול. יש שתי אפשרויות להכרעה על הגבולות (שוב, אדגיש שאני עוסק רק בהיבט המוסרי):
א. זה בדיוק תפקידה של ההנהגה. אמנם, שיקולי ההנהגה אינם רק רפואיים, וככל שאנו מתקדמים בציר הזמן אנו רואים שיש שיקולים נוספים, אולם זה בדיוק תפקידה של ההנהגה, וכל עוד לא נשבר האמון בה (גם אם חולקים על החלטה זו או אחרת, שהלוא לא תהיה החלטה כלשהי שלא תהיה עליה מחלוקת) – שליחת ילדים למוסדות החינוך כאשר ההנהגה מכריעה שהגיעה העת אינה עומדת בסתירה למעשה המוסרי.
ב. לבחון את הדברים לבד, ואם זו רמת סיכון שאנו מכירים לאורך החיים כולם – הדבר עומד בקריטריון המוסרי. בין כך ובין כך, נראה לי כי מההיבט המוסרי מותר לשלוח את הילדים לבתי הספר. ואפשר שהמציאות תשתנה לאור הנסיבות (השינוי הגדול בהתנהגות הציבורית לאחר שביעי של פסח), ואז כמובן צריך לנהוג אחרת.
כל טוב ויישר כוח.
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
