שלום וברכה
לשאלה הכואבת הזאת יש שני רובדים.
הראשון הוא הרובד האתי. כאשר נכנסים לברית נישואין, נוצר בתוכה מערכת שלמה ועשירה של מחויבות והידבקות. זאת המשמעות של ברית. בני הזוג מחויבים אחד לשני לפעול לטובת הזולת ולא לנצל אותם; הם גם מתחייבים להורות משותפת ואחריות הדדית לשלום הילדים שייוולדו להם. החובה האתית הזאת קיימת לא רק בין בני הזוג אלא גם ביניהם ובין הילדים. הורים חייבים לטפל בבריאות הילדים, בשלומם, בחינוך שלהם ובעוד כל מיני היבטים שנדרשים להורות מוצלחת. עבירה על חובות אלה ונטישה של בן/ת הזוג או הילד הן אנטי-מוסרית, אנטי-אתית ואנטי-אנושית. כמובן, אפשר להיפרד בהסכמה, ולפעמים אפילו ללא הסכמה, אבל אפילו אז אסור להתעלם ממחויבויות כלפי הילדים.
הרובד השני הוא הרובד המשפחתי. איננו יכולים לדבר רק על חובות אתיות, וכאשר אנחנו עוסקים בבני אדם, אנחנו חייבים לשקול גם רגשות, חמלה, הנזק האדיר של זרות הורה-ילד, וכן הלאה. עם זאת, השפה לא יכולה להיות של חובות בלבד אלא גם שפה אנושית. לכן, בן אדם שמתנכר מילדיו פוגע לא רק באתיקה, אלא גם בהתנהגות ראויה בין בני אדם.
אני מקווה שאותו אדם מוצא דרך לבנות מערכת יחסים חדשה, אבל לא אחת שמבוססת על אובדן האחריות למערכת הקודמת ולילדים ממערכות יחסים קודמים, אלא על שימור הקשר והמחויבות.
כל טוב ושלום בית,
הרב יובל שרלו
ראש מרכז האתיקה בצהר
לקריאה נוספת:
