שלום וברכה
אשמח אם תקרא כרקע את המאמר על מוסר המלחמה. מהטיעונים העולים במאמר ניתן להבין היטב שלא נמצא הלכות פסוקות ומסודרות בעניין זה, שכן מפני חטאינו גלינו מארצנו, ואין לנו רציפות כתובה של דברי התורה שבעל פה על סוגיה זו.
הבעיה מסתבכת, שכן הדבר נכון גם בחוקי בני אדם. ישנם חוקי מלחמה מאוד מוגדרים כאשר מדובר במלחמות של צבא מול צבא (אמנות ג׳נבה), אולם העולם כולו אינו מוצא דרך המאפשרת להתנהל בצורה מוגדרת במאבק נגד טרור, כי כאן לא ברור מי האויב, היכן הוא נמצא, וכדו׳.
אם היה מדובר במלחמה במובן התנכ״י של המילה הדבר היה ברור יותר: אנחנו נמצאים במלחמה, ומלחמה אינה שיפוט אישי של בני אדם, אלא מאבק של לאום מול לאום, ועל כן אם ישנו צורך חיוני למאבק בטרור להרוס את הבית כולו – חובה לעשות זאת. הרתעה היא חלק מהשיקולים, אולם הרבה מומחים טוענים שהדבר בהכרח מרתיע. אלא, שכאמור, זה לא בדיוק המצב, ויש עוד שיקולים של ממש הנמצאים בהלכה: ההלכה אוסרת ענישה קולקטיבית; הם נמצאים תחת שלטוננו, ולכן קשה לדבר על ׳מלחמה׳ במובן המקובל; ודברים שכתבו גדולי ישראל עם הקמת המדינה שהחוק הבינלאומי (אפילו שכאמור הוא לא מוגדר דיו) מחייב אותנו מבחינה הלכתית, מסיבות שונות המפורטות במאמר. מעבר לכל זה, יש לזכור כי אנו מצווים בקידוש שמו של הקב״ה ובהימנעות מחילולו.
לכן, יהיה נכון לומר כך: אם הדבר חיוני לצורך המלחמה – יש לעשות את זה. ברם, בשל הקושי לראות זאת כמלחמה, כי מדובר בתהליך שיפוטי, ויש הרבה שיקולים לכיוון ההפוך, כפי שכתבתי לעיל, צריך לבדוק בכל מקרה עד כמה הצורך הזה חיוני וצודק, ולהיזהר מחד גיסא שלא להפקיר את בטחוננו, ומצד שני שלא לפגוע במי שאינו במעגל המלחמה שלא בצדק.
כל טוב ושנדע שלום
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
