שלום וברכה
הסדרי טיעון הם רעה חולה. אבל חייבים לבחון את היחס אליהם במבט כולל של כל מערכת המשפט.
הם רעה חולה בשל העובדה שהם מצמצמים משמעויות רבות של הדין והמשפט: הם לא ממצים את העונש הראוי לעבירה; הם פוגעים בשקיפות הדיון, ובמשמעויות הציבוריות של העבירה; הם פוגעות בנפגעים מהעבירה, בשל העובדה שהם באים לקראת הפושע ועוד ועוד.
ברם, הם נולדו מסיבות שונות: בשל החתירה לעמידה בכל זכויות הנאשמים התהליך המשפטי מתארך, מתייקר, ונעשה לעתים חסר משמעויות, והסדרי טיעון חוסכים הרבה מאוד מהתהליך הזה; הם מאפשרים בעבירות של פגיעה מינית לחסוך מהנפגעות ומהנפגעים לעלות לדוכן העדים, ולעבור "אונס שני" בחקירה נגדית; הם מאפשרים להרשיע גם במצב בו הראיות נמצאות על הסף, ולא ברור שתהא הרשעה; ועוד ועוד.
על כן, כל עוד זו מערכת המשפט ואלו המשמעויות – זהו אחד הכלים, ולכן צריך להשתמש בו, אבל במגבלות גדולות. בעבר כבר כתבנו על התנגדות לשימוש בכלי של הסדרי טיעון עם מנהיגי ציבור, ולכן יש לתמוך בשימוש בכלי הזה במקום בו זה מקובל על הנפגעים והנפגעות בעבירות מין. ויש לדון במצבים נוספים.
במצב של המחבל: אם מדובר במי שעשה את העבירה העיקרית, ויש ראיות טובות נגדו – אין להשתמש בכלי הזה, כי העונש המקסימאלי חיוני, וגם הנראות שלו. אני מבין כי במקרה הזה מדובר במסייע בלבד, שהראיות לא מובהקות וכדו', ועל כן אפשר שההחלטה נכונה. אני כמובן לא יכול לומר על כך דבר מובהק, שכן לא קראתי את מערכת השיקולים.
כל טוב
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
- חילופי ראיות והסגרה בין מדינות: התמודדות מדינת ישראל עם ארגוני פשיעה על פי ההלכה
- השימוש בעד מדינה במשפטי שוחד [נייר עמדה]
