שלום וברכה
ראשית, אנחנו מאחלים לאביך ולכם שייטיב ה׳ עמכם.
מטבע הדברים, אין תשובה אחת גנרית הנכונה תמיד, וכל מקרה צריך להיות נידון לגופו. אם תרצו להתייעץ עם הצוות שלנו – נשמח שתעשו זאת בקו החם, והרבה מאוד חומר תוכלו למצוא באתר של ״צהר עד מאה ועשרים״.
מה שאני כותב אפוא הוא ברמה העקרונית בלבד:
רצונו של האדם הוא כבודו.
גם ההלכה מכירה בלגיטימציה לעבור בשלב מסוים מטיפול רפואי וממאמצים להארכת חיים וריפוי – לטיפול פליאטיבי.
טיפול פליאטיבי מוגדר כטיפול שיעדו הוא איכות החיים של אמכם, ולהיטיב עימה ככל שאנו יכולים.
נראה מהתיאור שאתם מתארים כי ברמה העקרונית זה הזמן לעבור לטיפול כזה.
לאמור:
אין חובה להמשיך בטיפולים מאריכי חיים במצב של סבל וייסורים.
כך כתבו גדולי הפוסקים.
אין חובה לייסר אותה.
כי אם להפך, לעשות כל שניתן לעשות כדי להיטיב עימו.
לא זו בלבד, אלא שמותר לעשות כל טיפול המיועד להקלת הכאב, אפילו אם יש בו סכנה לקיצור חיים, אולם זאת בשני תנאים: התנאי הראשון הוא ההתכווננות, לאמור: שחס ושלום לא מדובר בדרך עוקפת של איסור עשיית פעולה אקטיבית לקיצור חיים, כי אם הכוונה האמיתית היא להקל עליה; התנאי השניה או שמדובר במינון הנמוך ביותר הנדרש לצורך כך.
גם סדציה פליאטיבית מותרת על פי ההלכה במצבים אלה.
כאמור, אלה העקרונות, וכדאי לפנות לקו החם.
ואנו נתפלל יחד עמכם שייטיב ה׳ לאביכם.
כל טוב ובריאות,
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
