שלום וברכה.
מדובר בשאלה עדינה מאוד, שיש לה משמעויות חינוכיות רבות ואנושיות רבות, ולכן מאוד מאוד צריך להיזהר.
נקודת המוצא היא שמחנך צריך לממש בעצמו את מה שהוא מחנך אליו. זו גם עמדה 'סגולית', לאמור: יש רמיה בעובדה שאדם מחנך למשהו שהוא עצמו אינו שומר, אך גם פרקטית. מבחינה מעשית, עולמו של האדם מחלחל גם למעשה החינוכי שלו, בין בדברים שהוא מודע להם, ובין בדברים שאינו מודע להם, ולכן האחריות כלפי התלמידים הייתה אמורה לכאורה לומר שמי שאינו בקריטריונים האלה אינו יכול להיות המחנך או המנהל של הצוות החינוכי.
אולם, כדי להכריע הכרעה זו צריך לבחון את האישיות בכללותה, שהלוא אף לא אחד מאתנו מהווה דמות מושלמת. אתה מתאר בשאלה את העובדה שהוא אדם נפלא, שהוא מנהל נהדר, ואני מסיק מדבריך גם שיש בו עוצמה גדולה של בין אדם לחבירו, של מסירות למעשה החינכוי, של מוסר ויושר ואמת. מדבריך אני מבין שהוא לקוי בתחומים כגון שמירת שבת או אכילה שאינה מותרת מבחינה הלכתית. זו כמובן תמונה הרבה יותר מורכבת, שכן יסוד החינוך הוא עשיית האדם טוב וישר, ואפשר שאף שהוא לקוי בתחומים מסוימים – דווקא הוא יכול ליצור את התשתית היותר עמוקה של דמות האדם אצל התלמידים.
לאמור: אילו היינו בטוחים שהוא מנהל מזיק – היה לא רק מותר לפטר אותו, אלא חובה לעשות כך, שכן האחריות שלנו כלפי התלמידים קודמת לסולידריות האנושית עימו. ברם, יכול להיות שהוא דווקא מצמיח דברים חיוניים לעבודת השם, לעשיית הטוב והישר בעיני ה' וכדו', ואז הפיטורין שלו אינם נכונים, בתוספת העובדה שמדובר בפגיעה בו.
על כן, נראה לי כי בשלב זה יהיה נכון יותר לדבר עימו בדיסקרטיות, לשתף אותו בהתלבטות, לבחון את עמדתו, ולשמוע מה הוא מתכוון לעשות לאור המציאות הקיימת. זו צריכה להיות שיחה כנה וגלויה, שבה גם יובלטו הצדדים הטובים שבו וגם החשש של ההורים. לאור השיחה – נראה שיהיה אפשר להבין מה נכון לעשות. והכל בזהירות, בבין אדם לחבירו ראוי גם כלפי המנהל, וגם כלפי התלמידים.
כל טוב
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
