שלום וברכה
יישר כוח גדול על השאלה החשובה הזו.
חכמינו הקפידו מאוד על נאמנות העובד למי שמשלם את שכרו. הדוגמה הבולטת לכך מופיעה כבר במשנה במסכת הראשונה בש״ס: "הָאֻמָּנִין קוֹרִין בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ בְרֹאשׁ הַנִּדְבָּךְ…(ברכות פ"ב מ"ד).
אמנם, גם המעביד מחויב לתת לעובד את היכולת לצום, אך כל זה בהקשר של הפסד רגיל, אך מה שאתה מתאר הוא קיצוני.
וכאשר אנו משקללים את האיסור לגזול את המעביד, עם צום תענית אסתר שבאופן כללי נטיית הפוסקים להקל בו – נראה כי התשובה ברורה מאליה.
ברם, כתמיד, לפני שאנו מזדרזים להכריע כי החובה מדאורייתא כלפי המעביד קודמת לחובת תענית אסתר – אנחנו חייבים לבדוק קודם כל את האפשרות לעשות את שניהם. כלל יסודי הוא בהלכה "מהיות טוב אל תהי רע", ואם אפשר לעשות דברים בטוב – חובה עלינו להקדים את הניסיון לעשות כך, להכרעה לכיוון צד אחד.
ויש אין ספור אפשרויות שיש לבדוק (כמובן שהדבר משתנה ממקום למקום): לדבר עם המעביד על כך ולפתור את הבעיה ביחד, לצום לפחות חצי יום, לקום לפני עלות השחר ולאכול ולשתות, וכדו׳.
ובדרך זו אנו מבקשים קודם לאחוז בזה וגם מזה לא להניח את ידינו.
ורק כשהדבר אי אפשר – להכריע כי דיני גזל המעביד קודמים לדיני צום תענית אסתר.
כל טוב
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
