בית » שאלות » אתיקה רפואית » אני מכיר אדם שיש לו מחשבות אובדניות – כיצד לנהוג?

אני מכיר אדם שיש לו מחשבות אובדניות – כיצד לנהוג?

שאלה:

לכבוד הרב היקר שלום רב,

בשבועות האחרונים אדם יקר לי נכנס לדיכאון ולמחשבות אובדניות. הוא סיפר לי על מחשבות אובדניות מוחשיות. אני אישית לא יכולתי להשגיח עליו בתדירות גבוהה, ואף הוא נוטה לנתק מגע עם אנשים כעת. (נראה שמצבים דכאוניים פוקדים אותו בגלים, ויש לו זמנים מאוד יציבים והוא אדם מאוד חברותי, הוא הרגיש שהפעם זה חמור מהרגיל). עמדתי לפני שיקול, אם להפר את אמונו ופרטיותו לשם גיוס עזרה להצלתו.

נעזרתי גם בהתייעצות עם ער”ן, אבל לא היה ברור לי עדיין כיצד לפעול, גם אחרי ההתייעצות עמם, בעיקר מכיוון שלא היה לי ברור, עד כמה האדם מתכוון לממש את מחשבותיו, מצד אחד, ומצד שני, עד כמה שיתוף של אנשים בסביבתו אכן עשוי להצילו באמת גם בהנחה שהוא רציני בכוונותיו.

לגבי הפעלת כוח בכפיה פסיכיאטרית – מלבד שמשהו בי סולד מכך, היה ברור לי שאי אפשר להוכיח שהוא מסוכן לעצמו, הוא יכול לשקר שלא היו לו מחשבות כלל.

השיקול הנוסף שעמד לי, הוא בכך שאותו אדם יקר אמר לי שהוא משתף רק אותי בכך, והוא הכי סומך עלי, וחששתי, שאם אשתף – גם לא יהיה לו יותר את מי לשתף במצב הרגיש הזה, וגם יחשוש לשתף אנשים אחרים במצבים דומים בעתיד, במידה וידרדר לכאב כזה שוב.

לבסוף החלטתי לשתף מעט אנשים קרובים לאותו אדם, שיוכלו לתמוך בו, אך לא שיתפתי על הדברים הכי פרטיים וביניהם המחשבות הקונקרטיות. כעת נראה שמצבו השתפר מעט (וכנראה הקשר למה שאני שיתפתי הוא מועט), אבל אני עדיין חושש להחמרה בהמשך.

רציתי לשאול לדעתך, כיצד לנהוג במצב כזה. ברור שהדבר מורכב, אבל מעניין אותי אם ישנה התייחסות הלכתית למצב כזה. לכאורה אני רגיל לחשוב שפיקוח נפש דוחה הכל, וכשמדובר בהלכה בפיקוח נפש מתייחסים דווקא לטווח הקרוב והוודאי, ולכאורה חששות של אבדן אמון מקבלות ערך משני. כך אני זוכר שהיה דיון אם מותר לרב להיכנס לדרוש בכנסיה כשיכולה להיות לכך השלכה של מניעת פגיעה ביהודים, ונראה שההלכה היתה בעיקר שזה אסור כי הפיקוח נפש כאן הוא לטווח הרחוק ולא ודאי.

השאלה מה המקום של אמון? ואולי גם לאמון כאן יש ערך עצמי, לא רק למניעת פיקוח נפש, אלא שזכותו של אדם לנהל את נפשו.

ואולי בפתיחות לשיקולים שמעבר לחוק – אולי זכותו של אדם אף להתאבד, אבל קיפוח חיים זה לא ערך שלגמרי מעבר לחוק, שהרי “הותר מכללו” למות בקרב. ואם הותר מכללו למות במלחמה, אולי יש גם לשיקולים כמו אמינות טיפולית מקום בכך שלא צריך להיבהל להציל כל אדם עם רמה כלשהי של כוונה אבדנית.

רוב תודות

תשובה:

מאת הרב יובל שרלו

שלום וברכה

השאלה שאתה עוסק בה היא מהקשות ביותר בדיני נפשות, והיא נוגעת בעניינים רבים, למן הערכת המציאות והמצב הרפואי, דרך שאלת הסודיות הרפואית וההבטחות, ועד להצלת נפשות ממש.

נתחיל מנקודת המוצא: פוסקי ההלכה שעסקו בסוגיות אלו התלבטו האם קיימת חובת “לא תעמוד על דם רעך” להצלת אדם מהתאבדות, או שזה בכלל שייך לתחומי השבת אבדה, והאדם המתאבד דומה למפקיר רכושו, שלא הצטווינו על הצלתו. אמנם, אם הצלה זו כרוכה בעשיית עבירות על ידי המציל (למשל: חילול שבת כדי להציל אדם מהתאבדות) ניתן להתווכח (ראה לדוגמה איומה של נערה להתאבד כעילה לביצוע הפלה, אם כי לא עם כל דבר שכתוב שם אני מסכים), אך כאמור – נקודת המוצא היא החשובה כאן.

במצב אותו אתה מתאר, שמדובר בגלים דיכאוניים, אף שמבחינה הלכתית אפשר שהוא מוגדר כבעל בחירה חופשית ואחראי למעשיו – נראה שרוב מוחלט של פוסקי ההלכה קובעים שמצווה עלינו להצילו ממחשבותיו הקשות בעת הנפילה והירידה שהוא חווה בכאב עצום.

ברם, העיקרון הזה מותיר עוד שאלות פתוחות:

א. האם מותר לעשות זאת בכפייה? נקודת המוצא של כל עמדתי ההלכתית היא שאין לנו סמכות לכפות על אדם, אלא אם כן אנו סבורים שהוא בגדר “שוטה”. זה לא נראה לי המצב עליו אתה מדבר. אדגיש כי אין ההלכה מכירה ב”זכותו של אדם להתאבד”. אולם העובדה שאין לו זכות אינה מקנה למישהו אחר את סמכות הכפייה.

ב. סודיות רפואית. עקרונית בוודאי שהיא נדחית מפני הצלת נפשות, אולם אפשר שבסופו של דבר זה דווקא יביא לאיבוד נפשות בשל חוסר האמון שייווצר מעתה והלאה. הכל מצב של ספק. ראה את נייר העמדה של צהר ביחס למוסריות של סודיות רפואית.

אני חושב שהדרך בה הלכת היא נכונה. להגביר אור בחייו, ולא לפגוע בו.

כל טוב ובשורות טובות

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

לקריאה נוספת:

לשאלות נוספות

חפשו שאלה בכל נושא:

Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Thumbnail image credit:
מקור תמונה


סרטונים אחרונים לכל הסרטונים