שלום וברכה
השאלה שלך חשובה מאוד, וצריך לדון בה בשני הקשרים.
רובד אחד הוא פסיקת בג"ץ לעצמה. כאשר עוסקים בענייני משפט צריך לדייק. בית המשפט דן בשני היבטים של יהודה ושומרון. הראשון – העדפה של יהודה ושומרון. השניה, שלילת תקציב מהמסרב להופיע ביהודה ושומרון. כיוון שבמישור העובדתי שלילת תקציב לא אירעה אף פעם – בית המשפט הותיר את הדלת פתוחה לדון בה בעתיד, אם תתרחש.
האם אני סובר כי שלילת תמיכה ממי שמתנגד להופיע ביהודה ושומרון היא נושא שאם יתחולל – בית המשפט צריך לדון בו? תשובתי היא שכן, שכן אכן יש לבחון האם איך בכך סכנה של סתימת פיות, שיש להתנגד לה בצורה עקבית ושיטתית, בין כשמדובר בעמדות שאני תומך בהן ובין כשמדובר בעמדות שאני מתנגד להן. אני מדגיש שיש לבחון, כי צריך להחליט החלטה העקרונית האם שלילת תמיכה ממשלתית מהווה סוג של סתימת פיות או לא, וזה כאמור – נושא שראוי לדיון. חלק מטענתי לאורך שנים כי תפקיד בג"ץ הוא להגן על זכויות המיעוט. איני קובע עתה מה העמדה שצריכה להיפסק בסופו של דבר, כי צריך לשמוע את הטיעונים מכל הצדדים, אולם עצם העובדה שהדלת נותרה פתוחה – היא נכונה.
לגבי העדפה, עיקר פסק הדין בנוי על נושאים עובדתיים – ראה סעיף 67. הטענה העיקרית של פסק הדין היא אינה שאסור לטעון את הטענות המעדיפות את יהודה ושומרון, אלא שהצורך בתעדוף זה לא הוכח, ביחס למקומות אחרים שכן תועדפו. בית המשפט קבע בדעת רוב שנטל ההוכחה מוטל על המדינה ולא על העותרים. ואילו בדעת מיעוט נכתב שנטל ההוכחה צריך להיות מוטל על העותרים.
האם אפשר היה לטעון אחרת? האם אפשר היה לאור העובדות שבית המשפט מציין שהטיעון כן הוכח? אפשר היה, אבל מבחינה זו אין לטעון להטיה שמאלנית של בית המשפט, ופסק הדין הוא אפשרי אם כי לא הכרחי.
אולם, יש בו גם חלק (סעיפים 69-69) מהותי יותר, והוא העימות בין עיקרון פגיעה בחופש הביטוי מול המשילות, הסמכויות לקדם מדיניות מסוימת וכדו'. כאן כאמור כבר קובע השופט מלצר שיש פגיעה בחופש הביטוי גם כאשר מונעים תקציב ממשלתי לעמדות מסוימות, והחומרה של שלילה זו גוברת על עיקרון המשילות והחלטות הרוב. אני תומך בשתי העמדות האלה ברמה העקרונית, אולם אמוני בבית המשפט כעת הוא מסויג. ביום שאראה כי בית המשפט החיל אמות מידה אלה גם על הכיוון ההפוך אז אדע שמדובר בעקרונות אמיתיים, ולא במניפולציה.
וזהו למעשה הרובד השני: רובד השאלה העקרונית. אני אכן לא רוצה להסמיך את גורמי השלטון להיות בעלי כוח כלפי היוצרים. הסיבה לכך היא שלמעשה ניתן כאן כוח ביד הרוב השולט להשתמש בכספי המדינה למען הנצחת שלטונו, ולא לסייע גם ביד אלה שחורגים מעמדות השלטון להביא את דבר האומנות שלהם. ישנה חשיבות מרובה מבחינה תרבותית גם למי שחושב אחרת.
אמנם, כאן לא מדובר על תכני ההצגה. כאן מדובר על סירוב להביא אותם למקום מסוים (במקרה הזה יהודה ושומרון, אולם זה יכול להיות סרוב לכל מקום אחר, ועל רקע נושאים מגוונים אחרים). איני חושב שהמדינה צריכה לתמוך במוסדות אומנותיים שמסרבים להביא את דברם לכל הציבור.
כל טוב
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
- אפליה מתקנת בישראל
- צמצום התחבורה הציבורית בגלל הקורונה – אפליה?
- סערת הקורונה – האם האפליה בין שכירים לבין עצמאיים הוגנת?
