המגמה העיקרית ביחסנו לחולה היא לעודדו ולחזקו, כדי להיטיב את ליבו ולהקל על יסוריו. מצוות ביקור חולים נועדה לחזק את רוחו של החולה. ולכן חולה שקרובו נפטר ויש חשש שאם ידע על כך עלול הדבר לשבור את רוחו, אין מספרים לו על פטירת קרובו (שו”ע יו”ד שלז, א). ועל פי זה כתבו כמה פוסקים, שאין לספר לחולה על חומרת מצבו (שו”ת בצל החכמה ב, נה).
אולם מאידך, יש עניין שהחולה יתוודה ויתחרט על חטאיו לפני מותו, כדי שיבוא לפני בית-הדין של מעלה מתוך תשובה, וכפי שאמר רבי אליעזר: שוב יום אחד לפני מיתתך. וכן נפסק בשולחן-ערוך (יו”ד שלח, א), שאם החולה נוטה למות, אומרים לו: התוודה. וכדי שלא לשבור את ליבו, מוסיפים ואומרים שהרבה חולים התוודו ולא מתו. ולהפך, יתכן שדווקא בזכות הוידוי יחיה. וודאי שאם יתוודה מעומק ליבו, יזכה לנחול עולם-הבא. אלא שאין אומרים לו דברים אלה בפני אנשים רכי לבב שעלולים לפרוץ בבכי, ויגרמו לו לשיברון לב וייאוש, ועל ידי-כך הוא עלול להיחלש ולמות מוקדם יותר ח”ו.
כחודש לפני פטירתו של הרב הגאון שלמה גורן זצ”ל, עסקתי בהלכות אלו, ושאלתי אותו מה דעתו, עד כמה צריך לספר לחולה את האמת על חומרת מצבו? וענה לי, שיש להיזהר שלא לשבור את רוחו, ובשום פנים אין לומר שאבדה תקווה, אלא תמיד להסביר את המצב עם השארת פתח לתקווה והצלה. ועוד סיפר, שהכיר אדם שהרופאים סיפרו לו שחלה בסרטן, ועשו זאת בלא רגישות, ומיד לאחר מכן מצבו הדרדר בצורה קיצונית, ותוך שבועיים נפטר. ולדעתו הסיבה למותו המהיר הייתה משום ששברו את רוחו בדרך הבוטה בה סיפרו לו על חומרת מחלתו.
לסיכום, טובתו של החולה היא הדבר הראשון במעלה. והחשוב ביותר הוא שלא ייפול להלך רוח של יאוש ודיכאון, מפני שאם יתייאש יתקרב קיצו וגם להתוודות כראוי ולחזור בתשובה לא יוכל. ולכן בעדינות וברגישות יש לומר לו שהוא סובל ממחלה מסוכנת, וראוי שירבה בתפילה ותשובה, ויתוודה על חטאיו כדי שיהיה זכאי לרפואה. ובכל מקרה ומקרה יש לדון לגופו של עניין, מה יהיה טוב יותר עבור החולה, האם ידיעה מפורטת על מחלתו או ידיעה כללית בלבד. ישנם אנשים שעדיף לספר להם יותר, ויש שעדיף לספר להם פחות. אולם בכל מצב ועניין, בשום פנים ואופן אין לומר לחולה שאבדו סיכוייו לחלוטין. ראשית, מפני שלעולם לא ניתן לדעת זאת בוודאות, ושנית, כדי שלא לשבור את ליבו (עיין באסיא ח”ז ע’ 12-41).
הרב אליעזר מלמד, רב הישוב הר ברכה וראש הישיבה
לקריאה נוספת:
כתיבת תגובה