שלום וברכה
ראשית, אנו מאחלים לאמך ולכם חיזוק גדול במסע הגדול שאתם נמצאים בתחילתו. יהי רצון שתאיר לכם הדרך.כשאנו מתלבטים בסוגיות אתיות אנו בוחנים ראשית את נקודת המוצא.
נקודת המוצא היא חרותו של האדם לקבוע את הטיפול בו, ואף אם הוא בוחר להדחיק את מצבו. בוודאי שזה חלק מכבודו של האדם. זו דרכה של ההלכה בתחומים רבים. כאשר יש ספק, היא מחייבת לקבוע ראשית מהו ה"מוחזק", כלומר: מהי נקודת המוצא.
ברם, נקודת מוצא אינה בהכרח נקודת סיום. ההלכה קובעת בדיני ממונות (לדוגמה) את הכלל הידוע "המוציא מחברו עליו הראיה", שממנו ניתן ללמוד כי אם יש ראיות חזקות אנו לא ננעלים על נקודת המוצא, אלא משנים את העמדה. ובהקשר הדמנציה, בוחנים האם אכן היא הגיעה למצב בו היא אינה מסוגלת לקרוא את המצב נכון, והאם המציאות הזו מסכנת אותה. כאשר המשפחה מטמיעה את ההכרה כי אכן מדובר במצב כזה, וכי יש בו סיכון – זה השלב שבו אין לנו ברירה, אלא לפעול לטובתה גם אם הדבר נתפש בעיניה כפגיעה.
בדרך הזו תוכלו לקבל את ההחלטה הראויה לאור מצבה, וכמובן כדאי מאוד לא להסתפק בקריאת המציאות על ידכם בלבד, אלא לפנות לייעוץ רפואי של בעלי מקצוע ולאבחון.
אם תרצו בייעוץ נוסף אתם מוזמנים להתקשר 9253*
כל טוב ושלום
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר
לקריאה נוספת:
- הטיפול בהורים פוגע בטיפול בילדים. מה עושים?
- האם מותר לפרסם תמונות של הורים תשושים?
- מי צריך לממן בית אבות להורים?
