מה למדתי מניסיוני מקשר רצוף והדוק עם נפגעים?
הדבר הראשוני החשוב ביותר, שבלעדיו אי אפשר לפתוח בתהליך תיקון כלשהו הוא – ההכרה! נפגעות ונפגעים נתקלים בדרך כלל בחוסר הכרה משולש: אי- אמון בסיפור העובדתי שהם מספרים, טיעונים כנגד כושר השיפוט שלהם לגבי חומרת המעשים, והטלת אחריות עליהם. יבדוק כל אדם את עצמו במצבים בהם הוא נפגע, ויוכל לקרוא אותם היטב מבשרו.
בתחילה נפגעות ונפגעים נתקלים בחוסר אמון בעובדות. טוענים נגדם שהדברים לא התרחשו כלל, שהכל בדמיון, שהאירוע שהם מספרים עליו הוא אשליה, שקר, מניפולציה או כל דחיקה אחרת של העובדות, שדברים לא נאמרו, לא נעשו, לא התרחשו, שהם מדמיינים, שהסיפור כלל לא התרחש כפי שהם מספרים אותו. בשל חובת הקיצור איני מביא עוד אין ספור טענות מסוג זה. בלי שתהיה הכרה בעובדות שהם והן מספרים – אין שום אפשרות להתקדם. הדבר נכון בכל סוג של פגיעה, וחריף במיוחד בתקיפות המיניות.
בשלב השני הן והם נתקלים בטיעונים מרובים על כושר השיפוט שלהם. זו לא הייתה תקיפה אלא חיבוק; אין לכם כושר שיפוט על המעשה כי אתם דחויים, עם בעיות, חולמי חלומות והוזי הזיות; את לא יודעת להבחין בין חיזור ובין הטרדה קשה; אלו נורמות ההתנהגות המקובלות, ומה שאתם טוענים כלפיו אינו בעייתי כלל ועיקר; ועוד ועוד. בשל חובת הקיצור איני מביא עוד אין ספור טענות מסוג זה. מזעזע להיפגש עם כמות ההאשמות מסוגים שונים המופנים דווקא אל מי שהם המותקף והמותקפת.
בשלב השלישי נוהגים הפוגעים וחסידיהם להטיל עליהם את האחריות: את לא התלבשת כמו שצריך; אתה רצית את זה; זה התרחש כשהיה לכם טוב, ועכשיו אתם גיבורים גדולים ומנקים את עצמכם מהאחריות; אסור לדבר על זה כי זה לא צנוע, זה חילול השם, זו פגיעה בכיבוד הורים, זה מנוגד ל"את ד' א-לוהיך תירא – לרבות תלמידי חכמים; ועוד ועוד. בשל חובת הקיצור איני מביא עוד אין ספור טענות מסוג זה..
כדי לפתוח בתהליכי פיוס ראשוניים, בתיקון, בתשובה, בכפרה – אין דרך אחרת אלא ללכת בדרכו של יהודה בן יעקב, באומרו "צדקה ממני" יש בדבריו הכרה פומבית במעשה, שלה , כאמור, זכאים הנפגעים יותר מכל; יש בדבריו הכרה פומבית בשיפוט המעשה, ראיית התכחשותו לחובה כלפי תמר, ומניעת הנישואין של בנו עימה; ובעיקר – יש בדבריו הכרה פומבית באחריותו – "ממני". אני נפלתי; אני אחראי, אני מתכוון לתקן את מה שקלקלתי, ובראש ובראשונה – למנוע כל פגיעה מהנפגעת האמיתית הסיפור. לימים יבוא דוד המלך וימשיך את דרכו של יהודה, לאחר מעשה אוריה ובת שבע.
רק כך אפשר להתחיל. זה תנאי הכרחי. לא מספיק. אבל בלי הכרה מפורשת והודאה באחריות המלאה של הפוגע – אין שום דרך חזרה.
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
