שלום וברכה
השאלה בה אתה עוסק היא אכן כבדת משקל, ומחייבת לנסות לנסח תנועה רוחנית בסיסית כאשר מתרחשים פיגועים, ובעיקר אלה שנוגעים ללב בשל הרשעות הנוראה המופיעה בהם.
הדם הרותח הוא סימן טוב. הוא סימן לבריאות של התחושות הפנימיות, של כאב גדול ושותפות, של הימנעות מאדישות, של הכרה בחשיבות של הצדק, של הסולידריות עם הנפגעים, ועוד ועוד. אבוי לו לאדם שדמו אינו רותח כאשר פוגעים, בוודאי כשהדבר נעשה בצורה אכזרית ובפגיעה של מי שנמצא מחוץ למעגל הלחימה.
לאן רתיחת הדם צריכה להוביל? התחושה הראשונה היא לבקשת נקמה. ואף זה חלק בלתי נפרד מתחושותיו הבריאות של האדם.
אולם, אנו יודעים את מחירה האיום של הנקמה. נקמה מדרדרת את המציאות לשרשרת בלתי פוסקת של שפיכות דמים, שאינה נעצרת, ומחריפה עוד ועוד; נקמה מובילה את האדם עצמו להכרעות לא הגיוניות, לעתים לא מוסריות, ומשלהבת את היסודות הקמאיים הבעיתיים שיש בתוכנו; נקמה הופכת את הנוקם לאדם שיונק ממקורות הכעס וההרס; נקמה אינה מובילה לשום מקום כי היא מיוסדת על הרצון להרוס ולא על הרצון לבנות; יותר מידי פעמים הנקמה לא נעצרה בפעולה כלפי מי שאכן עשה את הפשע, אלא מתפשטת גם כלפי פנים (בדוק כמה פעמים הופעלה הנקמה כלפי אנשים שהם דווקא מקבוצת היסוד של הנוקמים) ועוד ועוד.
לא לחינם אמר יעקב אבינו על שמעון ולוי "כלי חמס מכרותיהם". הפרשנים כולם שעסקו במשמעות המילה "מכורותיהם" הסבירו את המילה כמבטאת את הנזק ואת התוצאה בתוך חיים של נקמה, עד כדי כך שיעקב אבינו אומר עליהם "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה".
ולכן, הדבר היותר נכון לעשות הוא לרתום את האנרגיות הגדולות לפעולה מסוג אחר – הם יהרגו ואנחנו נבנה עוד ועוד, הם ירצו לפגוע בנו ועל אפם ועל חמתם נתנחל יותר, הם יפנו להרס ואנחנו נקבל מכוחה של ההתרגשות הגדולה מוטיבציה גדולה יותר להירתם למען הכלל, ועל ידי כך יובהר להם שאם יש להם סיכוי כלשהו להגיע אתנו ליחסי שכנות טובים לנו ולהם – זה לא ייעשה על ידי פיגועים, והפיגועים מסיגים אותם לאחור.
בדרך זו אין אנו מתעלמים מהפיגוע, אך הופכים אותו למנוע לבניה ולא להרס.
כל טוב ובשורות טובות
יובל שרלו
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר
לקריאה נוספת:
