שלום וברכה
הדברים שאת כותבת הם חשובים מאוד מאוד.
התמונה ביחס לסיכוני הקורונה היא הרבה יותר מורכבת מאשר מספר החולים ומספר המונשמים. יש לה אין ספור השלכות אחרות, ואפילו רק במישור הבריאותי (שלא לדבר על הכלכלי, החינוכי וכדו’): הטיפול בחולים אחרים ובסכנות אחרות, ההשפעות החמורות של הדיכאון והמצב הנפשי שבעקבותיו, ועוד ועוד.
קשה לקבוע אלגוריתם שילמד כיצד צריך לשקלל אותם. ואף על פי כן, ניתן לומר שני דברים עקרוניים. ראשון בהם הוא שיש היגיון בכך שעוסקים קודם בהצלת חיים במובן הפיזי, ואת הנפש שמים במקום השני (לא המשני! השני), לא בשל העובדה שהיא לא חשובה, ולא בשל העובדה שהיא לא משפיעה גם על השרידות הפיזית (היא כן), אלא בשל העובדה שזה דבר מיידי שחובה לטפל בו והדברים האחרים הם בשלבים הבאים, שניתן יהיה לדחות מעט את הטיפול בהם.
והנקודה השניה, והיא החשובה מכולם: כאשר אנו רואים שמי שמנהל את הדברים מתחשב גם בדיכאון (וגם בכל ההשלכות האחרות שציינו) אין לנו אלא לסמוך עליו, שכן לכל אחד דעה משלו, ויש צורך במנהיגות אחת שתתמודד עם הנושאים השונים. ברם, אם אנו מזהים שהעוסקים בתחום אטומים להיבטים של הדיכאון ושל הקשיים הנפשיים, וזורקים אותם לחצר האחורית של ההתייחסות – כאן מוטלת עלינו חובה מוסרית להציף אותם, ולחייב את המערכת המנהלת את ההתמודדות להתחשב גם בהם.
כל טוב, ושוב יישר כוח על השאלה הרגישה והחשובה.
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
כתיבת תגובה