שלום וברכה
אני מבין שבין השורות יש שאלה משפחתית סבוכה.
צריך אפוא לשים לב שמה שאני כותב הוא רק ההיבט ההלכתי/משפטי שבדבר, אבל ביחס למקרה הספציפי צריך שיח עמוק יותר.
- הלכה היא שכיבוד אב הוא משל אב. בשל כך, ההוצאות מוטלות על ההורים, ואם הם יכולים – הם חייבים לשלם את ההוצאות על כיבוד ההורים.
- כשאין להם, נאמר בהלכה במפורש: "זה שמאכילו ומשקהו, משל אב ואם, אם יש לו ! ואם אין לאב ויש לבן – כופין אותו, וזן אביו כפי מה שהוא יכול" (שו"ע יו"ד רמ, ה).
- שו"ע מדגיש כי יש גבול למימון המוטל על הילדים כשההורים לא יכולים: " ואם אין לבן, אינו חייב לחזר על הפתחים להאכיל את אביו" (שם).
- לא זו בלבד, אלא שהרמ"א כותב שאפילו אם יש לבן והוא לא צריך לחזר על הפתחים, יש שיטות שהוא חייב רק בגבולות של "דאינו חייב ליתן לו רק מה שמיחייב ליתן לצדקה".
- האם עולה מכך שמותר לעשות זאת מן הצדקה גם כשיש ממון לילדים ? הרמ"א ממשיך בדברים חמורים: "ומ"מ אם ידו משגת, תבא מארה למי שמפרנס אביו ממעות צדקה שלו".
על כן, אם מדובר בהורים שאינם מסוגלים, ובילדים שאינם עשירים, ויש להם גם בני זוג וילדים והוצאות קיום וכדו' – ניתן לעשות זאת מכספי צדקה; אם הם בעלי ממון – לא לעשות כך.
ונראה לי שגם במצב שעושים זאת מכספי צדקה, שיש בזה גם ערך גדול – ומבשרך לא תתעלם, נכון יהיה להקצות חלק מכספי הצדקה לצדקה ממש, ולא להיפטר מכך לחלוטין.
כל טוב
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת: