שלום וברכה
הנושא בו את עוסקת הוא רחב היקף, ועל כן אזכיר את היסודות העיקריים שבו:
א. את צודקת – זכותו של כל אדם לומר כמעט כל מה שהוא רוצה לומר וליצור כמעט את כל מה שהוא רוצה ליצור. יש לכך גבולות, כמו הסתה לאלימות וגזענות וכדו׳, אבל לא בכך אנו עוסקים עכשיו.
ב. העובדה שזו זכותו לומר את כל מה שירצה אינה זהה לקביעה שכל דבר ראוי להיאמר. אדם צריך לבדוק את עצמו האם מה שהוא אומר אכן ראוי להיאמר, למן דבר לשון הרע, רכילות והלבנת פנים, ועד דברי ביזוי קדושי ישראל וכדו׳. כדי להוציא מספק – זו צריכה להיות בחינה עצמית, ולא שמישהו אחר משתיק אותו.
ג. הדיון עכשיו אינו על שתי הנקודות דלעיל, אלא בשאלה האם אמצעי התקשורת, ובעיקר אלו הממלכתיים, צריכים להדהד את כל הדברים הנאמרים, או שהם חייבים להכריע לא לפרסם דברים שלא ראוי לומר אותם. המוחים נגד כאן 11 טוענים כי אלו דברים שלא ראוי שרשות שידור ציבורית תהדהד ותפרסם.
ד. גם אני סובר שאלו דברים בעלי נזק גדול מאוד, והם פוגעים בציפור הנפש שלנו. ואף על פי כן, אני מציע להיזהר מלתבוע מכאן 11 לא להדהד אותם, כי מיד תגיע תביעה מהכיוון השני, שחלק ממסרי האמונה וההלכה מוגדרים על ידה מ״לא ראויים לשידור״. אני מעדיף שלא תהיה השתקה הדדית, כדי שלא להסמיך אף אחד לקבוע מה ראוי לשידור ומה לא.
ה. ואם כן, מה ראוי לעשות במצב זה? להוסיף אור. להפיץ עוד ועוד עניינים ראויים הנכנסים לליבו של אדם ומקדמים אותו, ובדרך זו להניח לטוב להופיע במציאות.
כל טוב
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
- למה לא השתתפת בהפגנה נגד “היהודים באים”?
- האם חופש הדיבור הוא ללא גבול?
- שימוש מניפולטיבי ב״חופש הדיבור״
