הרב יובל שרלו שלום רב,
הריני לפנות אל כבוד הרב כתלמיד המשחר להלכה בעקבות מאמרך הפובליציסטי דהיום, שבו אתה ממליץ על חוק נגד סחר בנשק. "תורה היא וללמוד אנו צריכים". ועל כן, אני פונה אל הרב על מנת לתבוע בדחילו וברחימו, שבנוסף לדבריו הפובליציסטים החשובים, יפסוק הלכה כרב בדבר איסור סחר בנשק, וכיצד על הקהילה להתייחס אל סוחרי הנשק, ומה החובות המוטלות שלא לרכוש מניות של חברות שידן בסחר נשק.
אני במחילה מכבודו חש אנוס לנקוט בלשון ״תובע״, ולא ״מבקש״, שכן התורה מצווה את הרב לפסוק הלכה. אזכיר את דברי הרמב״ם (בעקבות מסכת סוטה) שאומצו להלכה גם בידי השולחן ערוך: ״׳ועצומים, כל הרוגיה – זה שהגיע להוראה, ואינו מורה״ (שולחן ערוך, חושן משפט י׳, ג׳). הואיל וכאן מונחת לפתחנו סוגיה של פיקוח נפש, הרי שחובה זו כפולה ומכופלת. הלוא התלמוד הירושלמי במסכת יומא פרק ח׳ הלכה ה׳ דורש, שמי שמתמהמה בהצלת נפשות ביום הכיפורים על מנת לשאול את הרב, הרי הוא שופך דמים, והוא תובע מן הרב ללמד את הקהילה הלכה מבעוד מועד, עד כדי כך שדורש בעניין זה: ״הזריז משובח, והנשאל מגונה, והשואל הרי זה שופך דמים״.
בכבוד רב,
ד״ר אורי וייס
תשובת הרב יובל שרלו:
שלום וברכה,
אני מעריך שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה של התורה שבעל פה ששאלה כזו נשאלת. אין לנו מסורת על כך, ואין לנו שום תקדימים שנוכל להיבנות לאורם. לכן, צריך להיות זהיר מאוד, וללכת אט אט.
יש לחלק בין שני תחומים: אם מדובר בשאלה הנוגעת לאדם פרטי, העובר על החוק, ופועל באופן לא מוסרי, בשוחד, במכירה לגרועים שבאנשים – נראה לי דבר פשוט שהקהילה אינה יכולה להכיל אדם כזה בתוכה. הוא עוסק בשפיכות דמים במובן הכי נורא של המלה.
אם מדובר באנשי שלטון, שפועלים לאור השיקולים המורכבים של מדינת ישראל – ההגדרה של מעשיהם כחטא מורכבת מאוד. בדיוק כפי שראיתי בחומרא רבה אפילו שאלות בכיוון של האם לרבין יש דין רודף, גם כאן אני רואה בחומרא מצב בו נפסקים פסקי הלכה לגבי אנשי שלטון. את המדיניות צריך לשנות בדרכים בהן משנים מדיניות.
אדגיש: משעה שמגדירים את מה שעשה איש הציבור כחטא – חומרתו הרבה יותר גדולה מאשר היחיד. אולם הזכות להכריע האם שלטון חטא או לא – היא מסובכת ביותר.
כל טוב ושלא נדע
מכתבו של אורי וייס:
תודה רבה על התשובה, כבוד הרב. לכבוד לי שבחרת להשיב למכתבי. אם יורשה לי להעיר, הרי שמנקודת המבט הליברלית-דמוקרטית דומני שאין קושי בכך שרב יפסוק מה חובה על איש השלטון לעשות או להימנע מלעשות, שכן נקודת המבט הליברלית-דמוקרטית מפרידה בין חוק המדינה לחוק התורה. מנקודת המבט הליברלית-דמוקרטית, בית המשפט קובע מהו חוק המדינה, ואילו בד״ץ קובע מהו חוק התורה. (בג״ץ קובע אם הארוחה עומדת בתקנות משרד הבריאות, ובד״ץ אם היא כשרה); לבג״ץ יש משטרה, הוצאה לפועל וכו׳ ולבד״ץ יש כוח שכנוע בלבד; או בלשון התלמוד במסכת הוריות דף י״א עמוד ב׳: "התם שבט הכא מחוקק, ותניא (בראשית מט') לא יסור שבט מיהודה זה ראש גולה שבבבל שרודה את ישראל במקל (בראשית מט') ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה לישראל ברבים". לאמור, כל זמן שלחכם אין שבט, אין שום בעיה מנקודת המבט הדמוקרטית בכך שיביע את דעת תורה; והדמוקרט יאמץ את מאמר התלמוד דלעיל בשתי ידיים.
בברכת שבוע טוב,
אורי
תשובת הרב יובל שרלו:
שלום וברכה,
אני שמח על ההזדמנות לחדד את עמדתי ביחס לשלטון.
אין לי כל ספק כי תפקידו של איש הרוח, ובהקשר זה של הרב, לבקר גם את החלטות השלטון, ולבוא מכיוונו של עולם רוח מוסרי ואתי, הנאבק במנגנונים השלטוניים הפועלים יותר מכוחם של אינטרסים. זו מהותה של הרוח. על כן, אני סובר שחובה על איש הרוח, ועל הרב בהקשר זה, להביע את עמדתו באומץ, בישרות, בשיקול דעת, ״לא תגורו מפני איש״, ובוודאי שלא מפני שלטון.
ברם, לא על זה שאלת, אלא שאלת על הפעלת סנקציות קהילתיות על איש שלטון שלא נענה לעמדתו המוסרית של הרב. כאן התמונה הרבה יותר מורכבת, לאור מה שכתבתי לך במכתבי.
וזאת בעיקר משתי סיבות:
א. צריך להיזהר מאוד להפוך עמדה שלטונית מ״לא נכונה״ ל״לא לגיטימית״. משעה שקהילות יטענו כי מעשי השלטון לא לגיטימיים – אנחנו נמצאים על סף בור עמוק של מעבר ההכרעות הפוליטיות ממוסדות השלטון אל הרחוב. זו הסיבה שהתנגדתי לסירוב פקודה בהתנתקות, על אף שחשבתי שהיא רעה מאוד מאוד, ושאני מתנגד לחסימות כבישים וכדו׳. צא וראה איזה מחיר גדול שילמה האנושות כתוצאה ממהפכות שטענו השלטון לא לגיטימי.
ב. בשל העובדה שהתמונה בכללה אינה ברורה, ואנו לא נמצאים במקומו של השלטון על שלל מורכבות הנושא – צריך להיזהר. אני מתנגד לשימוש מתמיד במשפט המתחמק ״דברים שרואים מכאן לא רואים משם״, ובדבריי במכון ון-ליר הצגתי עמדה זו, אולם בשל העובדה שיש בו גם מעט מן האמת – צריך להיזהר מלפגוע באנשי שלטון בסנקציות קהילתיות. נכון יותר לעבוד בצורות אחרות.
להרחבה:
