תקיפות מיניות והטרדות מיניות הן מהמעשים המכוערים ביותר הנעשים, החודרות למקומות העמוקים ביותר ופוגעות פגיעה קשה במרחב נפשו של האדם. זוהי פגיעה בזהות, בעצמיות, באינטימיות, ביסודות הנפשיים הבסיסיים ביותר, וזה גם צריך להיות היחס אליהן. הצלקות שפגיעות אלו מותירות מלוות חלק גדול מהנפגעות ומהנפגעים לאורך כל ימי חייהם. חלקם הגדול מידי מאבד את היכולת להתקשר בברית עתידית, ומשא הכאב מתלווה לכל בנייה מחודשת. אנו מכירים את הפגיעה הזו כבר מפרשת בראשית, "ויראו בני הא-לוהים (המנהיגים) את בנות האדם כי טובות הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו", ומאז בעלי סמכות מנצלים את יכולתם, ועושים את אשר ברצונם הרע.
בשל כך זכותו, ולעתים חובתו, של הנפגע לזעוק.
זכותו – כי הדבר הראשוני והחשוב ביותר לכל נפגע מכל סוג הוא ההכרה. ההכרה כי אין מדובר בדמיונות שהוא דמיין; שאין מדובר במשהו שהוא פעוט וחסר ערך, ורק הוא עושה מזה "סיפור; שאין מדובר בשקר, ברצון לטפול האשמות שווא, בכמיהה ליחס רחמני ואוהד; שהעובדה שהכאב הוטמן במשך שנים ולא פרץ החוצה אינה מעידה אלא על עוצמת חדירתו והנבוכות העמוקה שהוא יצר, והיא לא מהווה מצע לטפילת האשמות שווא. חובתו – כי מתברר יותר מידי פעמים שפוגע פעם אחת – אינו מפסיק לפגוע, והוא ממשיך או ממשיכה לעשות זאת לאחרות ולאחרים. בשל כך, לעתים החובה מתפרצת, והיא אינה מיועדת לחיסול חשבונות, אלא למניעת אסונות. עדיין אין לה מטרות. בתחילה, היא מטרה בפני עצמה.
סיפורי הפגיעות העיקריים הם של גברים שפוגעים בנשים. זהו הזרם המרכזי של השיטפון. ברם, מניסיוני, העשיר לצערי, אני למד שזה אמנם החלק הארי של האירועים, אך לא רק. כמות הבנים הנפגעים, הצעירים בעיקר, היא עצומה. מפחידה ממש. ישנם גם סיפורים לא מעטים של פגיעות על ידי נשים, בדרך כלל בנשים. התמונה בכללה כואבת מאוד, וככל שניתן טוב יהיה לנסות לנטרל את הממד המגדרי מהדיון, בלי לשכוח לרגע שעדיין רוב הפגיעות של הן של גברים בנשים.
קיומן של עילות אמת רבות מספור לבטא את הפגיעות האמיתית אינה סותרת את העובדה שגם הביטויים האלה אינם נקיים מצללים העלולים להידבק בהם. זה נכון ביחס לכל תופעה אנושית: כגובה הנושא כן גודל הצללים שהוא עלול להטיל. גם למאבק בפגיעות המיניות, ברמות השונות של פגיעות אלו, אינו נקי מצללים. ניתן לסמן שני צללים עיקריים:
התוצאה הרעה היא יצירת מנוף שפועל להשטחת הבעיה
ראשון בהם, שהוא מיניה וביה, הוא שנוצרת גם תנועת בומרנג. כאשר אינם מבחינים בעוצמות שונות של פגיעות, כאשר ישנה התעלמות מתופעות פגיעות בכיוונים מנוגדים, כאשר ישנה הכללה גורפת, כאשר מגזימים בנתונים ומנפחים אותם, ועוד ועוד – התוצאה הרעה היא יצירת מנוף שפועל להשטחת הבעיה, להתכחשות לה, לבוז ולעוינות כלפי כל מה שסובב אותה.
שני בהם, הוא שהשמעת הקול ותביעת ההתמודדות והמידור מנוצלת על ידי אלה שרוכבים על המאבק המוצדק בפגיעות המיניות כדי לקדם אג'נדות אחרות. "מתוך לשמה, באו שלא לשמה", וזו הצרה הגדולה ביותר. היא מזיקה פעמיים – גם בשל העובדה שחלק מהאג'נדות האלה הן פסולות, והאג'נדות האלה לעתים הן חלק מהבעיה ולא חלק מהפיתרון; גם בשל העובדה שהן מזיקות עוד יותר למאבק הבלתי מתפשר בפגיעות אלה. הניצול הזה מרחיק מהמאבק. הוא משכנע להיכנס שוב ושוב למגירות המוכנות מראש, לטעון כי מדובר במאבק "ימין" ו"שמאל", או בין גברים לנשים, וניתן להוסיף עוד רשימה ארוכה מאוד של מגירות מוכנות מראש.
ראשית – להקשיב. לא להשתיק. לא להתעלם. לא להדחיק.
מה אפוא נכון לעשות ? ראשית – להקשיב. לא להשתיק. לא להתעלם. לא להדחיק. חלק חשוב מאוד מהקשבה הזו הוא להפסיק להניח כי "אצלנו זה לא קורה". לצערי – קורה גם קורה. בכל המקומות. בכל החברות. בכל ההיקפים. חשיבות ההקשבה והנכחת התופעה אינה קשורה רק בשאלה העובדתית, אלא גם בשאלה השיפוטית – זה חמור, זה הרסני, זה משחית.
מתוך הקשבה זו פתוחות דרכים רבות שצריך ללכת בהן: חינוך מתמיד לזהירות, לכיבוד האחר, להליכה בדרכי חכמים, לאיסור הפגיעה; עיסוק בצניעות המהותית, של הדיבור, של ההתייחסות העצמית, של התביעות המתחילות בעצמך; הטמעת האיסור המוחלט לחדור את האינטימיות של אדם אחר ללא רשותו, וללא שהוזמן מישהו להיכנס לשם, ואין מדובר רק באינטימיות גופנית, אלא במכלול הגדול והרחב של האינטימיות הנשמתית; להציב כחלק מתנאי הסף למעמדו הציבורי של אדם את נקיותו בתחום הפגיעות, ולא להתעלם ממעשים שלא נעשה בהם תיקון, ועוד ועוד. המעמד הגדול של "בין אדם לחברו" שקיים בעולמה של תורה צריך להנחות גם כאן את ההתייחסות העקרונית ליסודות הכי ראשוניים של היחסים בין בני אדם – האיסור לפגוע, להשחית, לנצל ולדרוס – ורק מנקודת מוצא זו אפשר להתחיל להצמיח את הקומות המשמעותיים יותר ביחסים שבין הבריות.
לקריאה נוספת בנושא זה: