עמדה דתית מתוארת בדרך כלל כעמדה הקוראת למעט את דמות האדם. ריבונו של עולם הוא המנהל את העולם, הוא הקובע את דרכו אופיו ומקומו, ולמעשה ההשפעה על העולם נעשית לכאורה במסגרת התפילות, המצוות והקורבנות. דווקא משום כך בולטת מאוד העמדה המובעת בתחילת ספר בראשית, והמתארת את דמות האדם: “וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם”. זוהי עמדה דתית ייחודית, הקובעת כי האדם הוא בעל צלם א-לוהים – לא פחות ! התורה אינה נעצרת רק בהגדרה דקלרטיבית של הדמות, אלא גם מתארת את ייעודו של האדם בעולם: “פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ”. אלו פסוקים המלמדים על אחריות לעולם, ועל מעמדו של האדם. משורר ספר תהילים המשיך בדרך זו, ותיאר את האדם כיצור שהוא קצת פחות מא-לוהים: “וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱ-לֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ.  תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו”.

העמדה העקרונית הזו ביחס לדמות האדם היא בעלת שני פנים. פן אחד הוא הרשות שיש לאדם לנצל את אוצרות הטבע לטובתו. מותר לו לאדם להשתמש בהם, ליצור, לפתח, להמציא, ולא זו בלבד אלא נראה גם שזו חובתו בעולם. הוא פועל בעולם כמו בורא עולם, ולמעשה יוצר סביבה חדשה בעולם. היהדות מובילה בעמדתה האתית כי אין כל פסול בהמצאות המדעיות החדשות מצד עצמן, והיא כמעט ואינה מגבילה את ההתפתחות המדעית. מצווה אחת – איסור כלאיים – עוצרת את ההתפתחות בתחום בריאת מינים חדשים מסיבות דתיות ואתיות, אולם היא לא נהפכה לאתוס כללי, ונותרה מוגבלת למינים חקלאיים בלבד.

אולם לאתוס הכללי בדבר צלם א-לוהים יש גם משמעות הפוכה. הרשות הנתונה לאדם לנצל את העולם לרווחתו מטילה עליו אחריות גדולה. בשל העובדה שהוא מעין נציגו של הקב”ה עלי אדמות. מעבר לכך, הוא גם הסיבה העיקרית להרס הקיים בעולם – בין בניצול יתר של משאבים, בין בייצור חומרים הרסניים, בין בהתערבות בהנדסה גנטית או בכל נושא אחר שבעולם. אתוס זה נמצא בהלכה היהודית כהרחבה של איסור השחתת העולם. ספר ה”חינוך” (ספר יסוד קדום ומפורסם בנושא המצוות, המחבר לא ידוע) מגדיר את החובה הזו כך: ” וכמו כן נכנס תחת זה הלאו שלא לעשות שום הפסד, כגון לשרוף או לקרוע בגד או לשבר כלי לבטלה, ובכל ענינים אלו ובכל כיוצא בם שיהיה  בהם השחתה”, לאמור: אנו מחויבים להימנע מהשחתת העולם, ואסור לנו להרוס את העולם לחינם.

לא זו בלבד, אלא שהוא מנמק את החובה הזו משני כיוונים שונים. נימוק אחד הוא קיום העולם, וזה לכאורה מובן מאליו. הנימוק השני שלו פונה לעמדה המוסרית של האדם: “שורש המצווה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה,  וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם…”. מדבריו עולה אפוא כי על האדם לאהוב את הטוב ולהצטער על החורבן ועל האבדון בעולם.

דברים בסגנון דומה הבהיר הרב קוק זצ”ל. הוא התמודד עם הסכנה של פירוש לא נכון של מעמדו של אדם הראשון, שהרי ניתן היה לפרש בטעות כי נוסח התורה “ורדו בדגת הים” מעניק לאדם רשות לסחוט את העולם עד תום: “אין ספק לכל איש משכיל והוגה דעות, שהרדייה האמורה בתורה… איננה מכוונת לרדייה של מושל עריץ, המתעמר בעמו ובעבדיו, רק להפיק חפצו הפרטי ושרירות לבו. חלילה לחוק עבדות מכוער כזה שיהיה חתום בחותם נצחי בעולמו של ה’ הטוב לכול ורחמיו על כל מעשיו שאמר ‘עולם חסד יבנה’.

עמדת היהדות אינה נותרת ברמה עקרונית בלבד, אלא מתורגמת לחובות מעשיות. החובה הראשונית, כאמור, היא לא להשחית, ולא לבזבז את משאבי העולם לחינם. לא פשוט כמובן להגדיר מהו “לחנם”, שהרי הערכת הצורך של מעשה מסוים היא גם סובייקטיבית ולא אובייקטיבית בלבד, אולם עצם העובדה שההלכה מצווה על האדם שלא להשחית מחייבת אותו לבחון כל ניצול של משאבי העולם לאור מבחן הצורך. מעבר לכך, אין ספק שמוטל על האדם שלא לקלקל את העולם. אחת האגדות היפות על אדם הראשון: “ראה את מעשה האלהים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו, בשעה שברא הקב”ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו ראה  מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא  תקלקל  ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך”. במקור עוסק מדרש זה כנראה בקלקול אתי ומוסרי, אולם נכון להרחיבו לציווי כללי על האדם: “תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי”.

במקורות הקדומים של ההלכה אנו מוצאים סימנים כי חז”ל היו ערים לצרכים אקולוגיים שונים. המשניות מדברות על חובת הרחקת ריח רע מן העיר, על חוקים הבאים למנוע נזק של “רעש אקולוגי”, וכדו’. בשל העובדה שהמודעות המדעית לשאלות אקולוגיות לא הייתה רווחת ניתן לראות במשניות אלה צעדים ההולכים לפני המחנה, והוראת דרך נצחית המחייבת את העולם ההלכתי להתמודד עם שאלות אקולוגיות. לא זו בלבד, אלא שאנו מודעים היום יותר ויותר לאותם רעיונות שהבאנו למעלה מדבריו של בעל ספר החינוך: אקולוגיה אינה מנותקת מההקשר. האחריות לקיומו של העולם אינה עוסקת רק בשאלת שרידותו של האדם, אלא גם בשאלה איזה סוג של אדם אנחנו, מה מקומם של האיפוק והריסון בתפישת עולמנו, כיצד אנו מטמיעים בנו שפה של אחריות, וכיצד אנו נעשים רגישים לשאלות חברתיות העוסקות בצדק חלוקתי של משאבי העולם. תפיסה שכזו מטילה סידרה נוספת של חובות לשמירת העולם ולקיומו.

האתגר העומד היום בפני היהדות הוא פיתוחה והעצמתה של האחריות האקולוגית גם מתוך עמדה דתית. בדרך כלל נתפסת המצווה הדתית כמצווה עוסקת ביחסים שבין אדם לא-לוהים שבשמיים, אולם אנו מכירים את העושר העצום שיש ביהדות ביחס למצוות שבין אדם לחברו, ולא פחות מכך ביחס למצוות שבין אדם לעצמו ולאחריותו לעולם. פיתוח אתוס זה יחייב להכניס את השיקולים האקולוגיים לתוך פסיקת ההלכה, לדוגמה: הרצון למנוע חרקים האסורים באכילה גם לאור מצוות התורה עלול להביא לשימוש יתר בחומרי ריסוס, והמודעות למאזן האימה הזה מחייבת את פוסק ההלכה להתחשב גם בשיקול האקולוגי בבואו לפסוק איזה סוג גידולים ובאיזו דרך יש להתמודד עם המזיקים. הטמעת השיקול האקולוגי גם תהפוך את עולמנו לעולם בטוח יותר ומוגן יותר, גם תעצב דמות אדם מוסרית ובעלת רגישות חברתית, וגם תשיב לשיח האנושי את המילים הסובבות סביב אחריותו.

אולי יעניין אותך גם:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.