כבר עשרות שנים שילדינו הגדלים בארץ אינם חווים אירוע הירואי כלשהו: לא מבצע משה ולא פתיחת שערי ברית המועצות; לא ניצחון מזהיר במלחמה ולא דרמה גדולה בספורט; לא תנועת התנחלות פורצת דרך ולא מהלך פוליטי בעל משמעות גדולה; לא תנועה גדולה של 'ישיבות נקים בכל מקום' ולא גילוי שפע רוחני מעצב דרך ציבורית; לא מהפכה בתחום ההתנחלות בלבבות ולא תנועת המונים של הליכה לפריפריות מסוגים שונים. אנו חיים בימי שיגרה. יש בהם עליות מסוימות, יש בהם ירידות מסוימות, יש דברים שמוצאים, יש דברים מאוסים ומחפירים. קיום של אומה בארצה. השינויים אינם בקפיצות גדולות, כי אם גם בתהליכים שונים, שגם אותם ניתן לפרש בדרכים מגוונות, ואף לא לפרש אותם כלל – אלא פשוט לחיות.
למציאות הזו יש משמעויות רבות מאוד, כשאחת מהן היא תנועות הנוער. שיגרה והמשכיות אינה מציתה את הלבבות. היא מתאימה לבגרות ולמבט מפוקח על החיים, אולם בני נוער מטבעם הם כחיצים ביד גיבור, ומונעים מתהליכים שמקסימים אותם ומשלהבים את רוחם. קשה לתנועות הנוער להציב יעד מצית התלהבות שכזו, ושניתן להירתם אליו ולפעול כדי להשיגו. יש בכך ברכה מרובה – אנחנו פשוט חיים וקיימים, ומתהלכים במהלכי החיים הנורמליים, וההודאה לריבונו של עולם על כך שזכינו לכך היא עצומה; יש בכך כאב עצום, כי חסרה אותה נשמה יתרה של חלוציות, פריצת דרך, התלהבות ונאמנות לעוצמות הגדולות.
האם יש לכך פתרון? ספק אם צריך לחפש פתרון. בתוך החיים עצמם מצויות שתי תנועות שאולי נכון להתהלך בשתיהן יחד. ראשונה בהן היא למצוא את השפע המעורר הזה גם אם התנודות יותר קטנות. תנועת נוער שנרתמת להתקדמות דתית והלכתית; לשאלות הקיימות ולהתנהגות הנובעת מהן; למאבק בטיב השיח הציבורי וברשתות החברתיות – גם בתוך ימי השגרה המבורכים יש מהלכים שיש בהם פסגות גבוהות יותר מאחרות, וניתן לטפס עליהן ולרומם את הרוח ואת עולם המעשים מלהיבי הנפש ויוצרות הברק בעיניים.
שניה בהן היא להכיר כי בכך כי חלק בלתי נפרד מימי הקיום הרגילים של אומה פונה אפוא לא למעשים הגדולים והעצומים, כי אם להתקדמות מתמדת, בעולם התיקון, של המעשים שאנו עושים. שמחה על כל צעד של שיפור, תשובה על כל נפילה וקלקול, יצירת עומקים גדולים של יותר של קשרים שבין אדם לחבירו, צמצום משמעותי של השעבוד למסכים, התמסרות לצעדים מתקדמים של אמונה, תורה ותפילה, ועוד ועוד. בעזרת ה', ולוואי ונזכה אכן לקיומה של האומה הישראלית כאומה שמתקיימת בעולמנו בדרכים בהן אומות קיימות, וההליכה לקראת ימים נאדרים יותר תהיה מתוך החיים ולא על ידי פריצות הרואיות גדולות.
יישר כוח לתנועות הנוער, שחלק גדול ממשא זה מוטל על כתפיהן, והן עוסקות יום וליל בחיפוש אחר הדרך האפשרית לצעוד בעוז קדימה, ולהפריח את ימיהם של ילדינו בצמיחה מפוארת.
אולי יעניין אותך גם:
