אלו תכונות חייבות להיות למי שראוי להיות שופט? ניסוח פשוט, של מי שלא שאב את התביעה הזו מהתורה, מציג לפנינו יתרו: "…וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱ-לֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע, וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת, וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ". הרמב"ן בפירושו פיענח כל אחת מתכונות אלה.
"אנשי חיל" משמעו "אנשים ראויים להנהיג עם גדול". אינטליגנציה, ידע, כישרון למשפטים וכדו' הם חשובים, אבל אינם עומדים בבסיס התכונה. "והנה יקרא איש חיל במשפטים: החכם הזריז והישר…", לאמור: מנהיג ציבור בתחום המשפט חייב להיות חכם, שכן אין מדובר רק בפעולה טכנית של הכרעת דין, אלא ביכולת לקרוא את המציאות כראוי ולנתחה, לדלות מתוך המקורות השונים את ההלכה, אך גם להיות חכם בדרכי ישוב הסכסוכים, ולבחון באופן מתמיד האם דרכו אכן מביאה שלום וצדק או שהיא רק מעצימה את המחלוקת. מעבר לכך, משפט משפיע השפעה ציבורית רק אם אינו מתעכב, ואין בו עינוי דין. המציאות היום, של מרחק זמן מאוד מאוד לא סביר בין תביעה ובין היות הדין חלוט, מהווה לא רק עינוי דין אלא גם עיוות. וכמובן, איש חיל הוא אדם ישר, שאינו ירא מפני איש, ואינו פוחד לומר את האמת.
"ויש מפרשים אנשי חיל, אנשי כח וזריזות, וכן אשת חיל, בעלת כח וזריזות בעבודת הבית" – אין סתירה של ממש בין הפירושים, אולם כאן מדגיש רמב"ן כי יתרו הביט גם אל הצד השני, וקבע שיש חובה למנות את מי שיש לו "כוח". משפט הנערך על ידי דיין חלש אינו ממלא את ייעודו, ואילו כאשר מדובר באיש שיש לו כוח, ובד בבד הוא בעל התכונות האחרות, הוא יכול להחיל את האמת והצדק כפי שהם צריכים להיות.
שונאי בצע – שני היבטים יש למינוח זה. ראשון בהם, שהוא דרכו של רש"י, מתאר את הציפייה העמוקה מדיין בכלל לא להגיע לכך שיגישו נגדו תביעה, אלא שאם הוא רואה "…ממון שידעו בו שאדם יכול להוציאו מידם בדין – ישנאו אותו ויחזירוהו מעצמם, ואפילו הוא שלהם באמת, כגון שקנה עבד שלא בעדים, וכיוצא בו". זו הרחקת לזות שפתים מן השופט, והיא חיונית מאוד ליצירת האמון. אולם הרמב"ן, בעקבות חז"ל, מציב רף גבוה הרבה יותר – המוכנות לוותר על ממון שלו עצמו, ואפילו אם מאיימים עליו – הוא לא ייכנע: "…יהיו אומרים אפילו שורף גדישי אפילו קוצץ נטיעותי כהוגן אני דנו – וזה ענין ששונאין ממון עצמן שאמר רבי אלעזר המודעי, שלא יחמלו על ממונם בעניין הדין אם יבא להם הפסד ממנו". זה חלק בלתי נפרד מהציווי "לא תגורו". רמה גבוהה יותר נאמרה בשם אונקלוס "…ואין הממון אצלו שוחד, רק שלא יקבלו ממון מבני אדם במתנה או בהלוואה לעולם, שלא ישאו להם פנים בעת המשפט", לאמור: אנשים שכלל אינם מקבלים מתנות מאחרים. אבל הרמה הפשוטה של שנאת בצע היא "אנשי אמת שונאי בצע, שהם אוהבים האמת ושונאים העושק, וכי יראו עושק וחמס אין דעתם סובלת אותו, אבל כל חפצם להציל גזול מיד עושק", כלומר: אין מדובר רק בכסף הנוגע אליו, אלא שהוא רגיש מאוד וחפץ להציל עשוק מיד עושקו.
מעבר לתכונות האישיות – ישנה חשיבות גדולה מאוד גם לנגישות: "כי בהיות להם שופטים רבים ילך העשוק אל השופט בכל עת שירצה וימצאנו מזומן… ורבים מהם יסבלו החמס הנעשה להם מפני שלא יזדמן להם להגידו לך ולא ירצו לעזוב מלאכתם ועסקיהם עד בא העת הפנאי שיוכלו לגשת אליך". זו החשיבות העליונה של מינוי השופטים ברמות השונות, כדי שתהיה נגישות המאפשרת פניה אליהם. מבחנה של כל מערכת משפט נמדד בשאלה האם היא משרתת את מטרתה.
מאמר זה פורסם לראשונה באתר "שבתון"
