כך היא שיבת הציבור לבתי הכנסת – תחילתה קמעא קמעא, ומתוך כך מתגברת והולכת.

השערים נפתחים מעט. אילת השחר מאירה מעט. שבים למקום בו נשמעת הרינה והתפילה. ביחד. בציבור.
אפשר שגם התפילה תיראה אחרת, והשמחה תביא לביטול דיבורי החולין וקריאת העלונים, וטעם התפילה המיוחדת שהייתה במקומות החילופיים יעצים את התפילה בציבור. זורחת אילת השחר. קמעא קמעא.

בלי לשכוח את אחוזי הפגיעה החמורים כל כך שהיו דווקא אצל באי בית הכנסת, בשל אופיו, סגירותו, צפיפותו, הזמן ששוהים בו וכדו’. מבקשי חיים אנחנו, ומצווים על כך הלכתית ומוסרית;

לא נשכח את מספר מתפללי בית הכנסת שנמצאים בסיכון, מוותיקי המתפללים ועד הסובלים ממחלות שונות – שאסור לנו לשכוח אותם ולמצוא גם להם דרך להתפלל בציבור בלי סיכון; 

לא נשכח כי הוירוס אינו פועל לפי החלטות ממשלה, הטיות פוליטיות, קבוצות לחץ והוראות שהוא מקבל ממדענים. הוא למשל אינו יודע להתחשב רק במרחק לרוחב (כיסא מפריד) ולא לאורך (צמידות שורות). 
על כן, מעבר לכל ההוראות, ישנה הוראה כל כך פשוטה, ששמעתי לא פעם מר’ שלמה זלמן אויערבך זצ”ל:
ראשית חכמה יראת ה’, שכל טוב. לחזור בשכל טוב. זה יום טוב, אבל בשכל. להפעיל שכל. 

ושכל טוב מדריך אותנו לשמור על המגבלות הראויות, ולהיזהר גם באלה שאינן כתובות. על ידי כך, השיבה לבתי הכנסת תהיה בשמחה ובטוב לבב, ולא תהיה בסיס לנזק מתחדש, אלא תביא ברכה גדולה בכנפיה.

לקריאה נוספת:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.