האם יש דרך לפענח את מה שהתורה מבקשת ללמד אותנו בטומאת המת? האם ניתן לתרגם את הבשורה שבטומאה זו לשפתנו אנו היום, או שהיא שייכת למסגרת החוקים, שאין לנו מגע של ממש עימם, ואנו מקיימים אותם מכוח הציווי הא-לוהי לעצמו?
על אף העובדה שמטבע הדברים טומאת מת שייכת לעולם החוקים, ביקשו ראשונים רבים לפענח אותה ולתרגם אותה לשפה שכלית, שיש לה השפעה גדולה מאוד עלינו גם היום, מעבר ליסוד ההלכתי המוטל על הכוהנים האוסר להם להיטמא עד היום, כמו גם האיסור לעולים להר הבית להיכנס לתוך מחנה שכינה בטומאה.
תנועה אחת היא תנועה היקפית. היא לא אוחזת בטומאת המת עצמה, כי אם בהשפעות ההלכתיות המעשיות שלה. רבי סעדיה גאון כותב בספרו: "…ומתועלות הטומאה והטהרה, שיכנע האדם מעצמו ומבשרו, ושתיקר בעיניו התפלה, אחר שפסק ממנה ימים, ושייקר בעיניו הקדש והמקדש, אחר שנמנע ממנו ימים, ושישיב לבו ליראת שמים", לאמור: דינים אלה נוצרו כדי שלא לאפשר לנו להיות באופן מתמיד בהר הבית ובמקדש. התורה הייתה ערה לשחיקה של הנוכחות המתמדת, ועל כן ציוותה על דיני טומאה וטהרה שמרחיקים את האדם מן המקדש, ועל ידי כך מעוררים מחדש את הגעגועים ואת התשוקה לשוב לשם. האין אנו עצמנו יכולים ללמוד מכך על החשיבות של חיפוש מתמיד אחר דרכים לעורר מחדש את האהבה – בין אם מדובר באיש ואשתו, שחז"ל עצמם דרשו את דיני טהרת המשפחה על רקע זה, ובין אם מדובר בהתעוררות אמונית מחודשת, שלעיתים מחייבת התרחקות לכיוון אחר, וזאת כחלק מתהליך העצמה וסערה פנימית שתחזק בנו את הרצון להיות שם מחדש?
תנועה שנייה נוגעת בסיבות לטומאה ולטהרה. רמב"ן בפרשתנו כותב: "…וטעם טומאת המת, בעטיו של נחש, כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין, והוא שאמרו צדיקים אינן מטמאין..". טומאה זו אפוא מזכירה לנו את הנפילה הגדולה שהחלה עם תחילת האנושות, כבר על ידי אדם הראשון. נפילה זו עדיין מלווה אותנו, שכן "…אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא", ואף אנו לא מושלמים. כיוון שכך, המוות מלווה אותנו כחלק בלתי נפרד מהחיים, ומזכיר לנו בכל עת כי אנו קרואים לתיקון. טומאת המת אפוא מטמיעה בנו את ההכרה הזו, שהיא חלק בלתי נפרד מתודעת הקיום.
התנועה השלישית מבקשת לאחוז את השור בקרניו. רבי יהודה הלוי לימד אותנו להבחין כי כל הטומאות כולן קשורות במוות – לא רק טומאת מת, אלא גם כל הטומאות היוצאות מגופו של אדם קשורות למערכת הרבייה, טומאה נבלה ושרץ מתים, וגם טומאת צרעת, שכן המצורע חשוב כמת. נראה אפוא כי מדובר בחלק מהטמעת התורה את היסוד הגדול שמעצב את דרכה: החיים.
התורה מפנה את תשומת הלב לחיים – לא למתים. היא אפילו אוסרת דרישה אל המתים. על אף העובדה שאמונות יכולות מאוד להתברך מקשר עם המתים, שהרי הם הצומת שבין המציאות של ימינו ובין היות נשמתם בשמיים – התורה מרחיקה מכל היסוד הזה. היא פונה אל החיים, פיקוח נפש דוחה את הרוב המוחלט של מצוות התורה, "וחי בהם" הוא עיקרון יסוד, מעבירים את המת מפני הכלה (לאמור: כששיירה עם כלה לקראת חופתה ולוויית המת נפגשות, זכות הקדימה היא לכלה ולא למת), ועוד מקומות רבים שבהם התורה מבטאת זאת. על אף אמונתנו העמוקה בחיי העולם הבא – אנו מבקשים למצות את החיים באופן מלא וארוך, וכשיגיע זמננו להיפטר מן העולם נתייחס אחרת. תורת חיים פונה לחיים ומקדשת אותם.
מאמר זה פורסם לראשונה באתר "שבתון"
