סיפור קונקרטי הוא בדרך כלל סכנה גדולה לדיון עקרוני, שכן הוא מלא אמוציות, התייחסות לאדם מסוים, והינעלות על פרטי מקרה. מאידך גיסא, אסור להחמיץ את ההזדמנות, ולדון בשאלות העקרוניות שהוא מעלה, מתוך ניסיון להתנתק מהמקרה הספציפי, ולהתייחס לשאלות האתיות המהותיות. ואכן, ארבע שאלות עקרוניות צריכות להיות נידונות:

א. האם מותר לאדם שהגיע לידיו מכשיר סלולרי של אדם אחר רשאי לפרוץ אותו? התשובה היא שזה איסור חמור. זה איסור מוסרי (״מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך״) במובן המובהק ביותר, כיוון שיש בו פגיעה חמורה באינטימיות ובסודיות של אדם וכדו׳; זהו איסור הלכתי, שכן הוא כלול באיסור ״לא תלך רכיל בעמך״ המתבאר כבר בתנ״ך על ידי ספר משלי ״הולך רכיל מגלה סוד״, ועל רכילות ולשון הרע כתב הרמב״ם את הדברים הקשים ביותר, וביאר שהם חמורים יותר מגילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה ביחד; הם חמורים בשל חרם דרבנו גרשום, שכבר לפני אלף שנים גזר את העונש הציבורי החמור ביותר – חרם – על מי שחודר למכתבים של חברו, ועל אחת כמה וכמה לפלאפון.

ב. והיה אם קיים חשד של ממש שיש בו חומר חיוני לציבור האם מותר לפרוץ אליו? כאן השאלה יותר מסובכת. יש להתייחס לסוגיה זו כמו אל סוגיית השימוש ב״אמצעים מיוחדים״ בעת חקירות השב״כ, לאמור: אם המטרה היא השגת ראיות להרשעה – הדבר אסור, והמטרה גם לא תושג, שכן ראיות שהושגו בדרך אסורה אינן יכולות להוות ראיות במשפט. הסיבה לכך היא בעיקר העובדה שאם הן תתקבלנה כראיות – תיווצר פירצה עצומה של הצדקת חדירה לפרטיות בכל עת ובכל זמן, ואנחנו כחברה קבלנו על עצמנו לא להשתמש בראיות שהושגו באיסור כדי שלא לאפשר מצב נורא זה. אם מדובר ב״פצצה מתקתקת״, כלומר – בצורך חיוני להתמודד עם בעיה חמורה בחברה, אפשר שיהיה מותר במצבי קיצון בלבד. ברם, במצבים אלה יש לבחון לא רק את שאלת עצם ההיתר לעשות זאת, אלא גם מי מוסמך לעשות זאת. המעשה החריג הזה, בתנאים האלה, חייב להיעשות על ידי רשויות השלטון והחוק בלבד. לאדם אחר, כולל עיתונאי, אסור לעשות זאת, זולת במצב חריג שבחריגים, בו ההנחה שלו היא שהשלטון עצמו הוא מושא החומר המפליל, והוא יעלים אותו אם זה לא ייעשה על ידי מישהו מחוץ לשלטון (ווטרגייט).

ג. האם מותר להשתמש בחומר הראיות הזה במשפט? התשובה האתית לשאלה זו היא כאמור – אסור. הדבר אסור לא בגלל הבעייתיות בראיות עצמן, שכן אלו ראיות שעשויות להיות טובות (בניגוד למידע שהושג ב״אמצעים מיוחדים״ שהוא בכלל מידע בעייתי ומפוקפק), אלא, כאמור, בשל ההשלכות החמורות של אישור שימוש בראיות אלה. שימוש כזה יפקיר את חיי אזרחי המדינה לעריצות אפשרית של השלטון, ואסור לנו להסכים לכך בשום אופן.

ד. מהי משמעות העובדה שבסופו של דבר, דווקא החומר הזה הביא סוף סוף לבדיקה כוללת של תהליכים בעייתיים הקיימים במערכת המשפט? זו שאלה אתית כללית, לשני הכיוונים: מה צריך להיות היחס למעשים שהתרחשו ממניעים טובים והביאו בסופו של דבר לאסון, ולמעשים פסולים שהביאו בסופו של דבר לברכה? אנחנו מבוגרים מספיק, כדי לומר משפט שאינו בינארי, אלא מתאר בדיוק את המצב: נעשו מעשים אסורים ופסולים שבמקרה זה הביאו לברכה מסוימת, ולהצפה של צללים שקיימים לצערנו גם במערכת המשפט. זו התמונה הפשוטה, ואין צורך להיכנס להיכנס למגרות של ״טוב״ ו״רע״ אלא לצייר את המציאות באמת.

לקריאה נוספת:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.