אני מודה מאוד על הביקורת למאמרי “אתיקה של מטפל דתי”. היא מחייבת אותי לבחון מחדש את נקודות ההנחה ואת המסקנות, ומתוכן לכוונן ולדייק יותר את הדברים. מטבעם של דברים, המאמר שכתבתי ביקש לסקור את האפשרויות השונות הקיימות בסוגיה, ושל כך הועלו בו טיעונים שונים לכיוונים שונים, ומה שנכון ביחס עמדה אחת אינו רלוונטי לעמדה אחרת, ואף על פי כן, ניתן לברר כמה וכמה נושאים הנובעים מהדיון בביקורת.

אפתח בנקודות ההסכמה: משעה שנקודת המוצא היא האתיקה הבסיסית של מקצועות הטיפול, המסקנה החד משמעית היא שהתפקיד היחיד שיש להם הוא הטבת מצבם הנפשי של מטופליהם. כאנשי טיפול, הם אינם מופקדים על התוויית דרך כלשהי, ואין מקום לשאלות האידיאולוגיות במהלך הטיפול. למעלה מכך, אנו מסכימים כי חלק מהגדרת “טובת המטופל” היא הכללת עולמו הרוחני והדתי של המטופל במסגרת טובה זו, וחובה זו נובעת בפשטות מהקוד האתי הכללי של המטפלים. אנו גם מסכימים שעולם הטיפול הוא אחת המהפכות הדרמטיות ביותר שאירעו בעולם האנושי, ושיש לו זכויות רבות בהטבת מצב חיינו.

הדיון בו אני עוסק אכן נוגע בשאלת היסוד ובוחן אותה: הנושא הוא האומנם האתיקה הבסיסית של מקצועות הטיפול היא המחויבות היחידה של איש הטיפול הדתי. כדי להסיר ספק, אדגיש כי בניגוד להעמדת הדברים על ידי החולקים – לא הכרחי כי המסקנה מעצם הצבת שאלה זו היא שהטיפול הוא בדיעבד. כל חיי האמוניים הם מפגשים של מקורות סמכות – למן הצו הא-לוהי המוחלט ועד לקולות המצפון העולים ממני, ואין אלו חיים שבדיעבד, כי אם חיים שבלכתחילה של הלכתחילה. לא אני המצאתי את הסתירה בין שני מקורות הסמכות האלה. היא קיימת, כחלק בלתי נפרד מהחיים הדתיים. גם בתחום המקצועי שלי – בין כראש ישיבה, ובין באתיקה של הגנטיקה, או בכל נושא אחר – שאלה זו צפה ועולה בכל עת.

הרצון לבודד את הטיפול מכל מהלך החיים האמוניים הוא אפוא מלאכותי. אדגיש שוב כי במאמרי פרשתי קשת רחבה של אפשרויות להתמודדות עם פער זה, אולם הניסיון לטעון כי אפשר שבעיה זו כלל אינה קיימת בעולמו של המטפל והמטופל כאחד, ושניתן לבודד את נושא הטיפול מכל המפגש הזה – נראית לי לא עומדת במבחן המציאות.

לכן, אין צורך באריכות המרובה כדי להוכיח שיש מקום לטיפול לכתחילה, ושזו משימה המשתרעת מהגדרתה כמשימה אנושית בסיסית ועד לראייתה כמשימת קודש. אילולא הייתי מניח זאת כהנחת יסוד לא הייתי מייחד זמן לעיסוק בסוגיה זו. דווקא מכוח ראייתי את הטיפול כיסוד כה מהותי בחיינו, ודווקא מתוך התעקשותי מרובת השנים שאנחנו כרבנים צריכים להכיר את מגבלותינו בתחום זה, להעניק עזרה ראשונה בלבד, ולהפנות לאנשי טיפול – צמח המאמר הזה.

הגדרת טובת המטופל כבסיס היחיד של עבודת המטפל – היא היא השאלה שאני מעלה במאמרי, שכן התורה לא הציבה את טובתנו כבני אדם כיסוד המכונן היחיד של הקיום. שימושה התדיר ב”לטוב לך” מלמד על רצונו של הקב”ה בהטבת מצבנו בהיבטים שונים, ולא על בלעדיות ההטבה בהגדרות האתיות של הטיפול הנפשי. זהו הקונפליקט המלווה גם את המטפל וגם את המטופל והוא חלק מחדר הטיפולים – או שלא.

לכן, מה שברור לכותבים: “לאור כל דברינו עד כה, ברור כי המטרה להיטיב עם המטופל אינה עומדת בסתירה עם המגמה הדתית של עשיית רצונו של ריבונו של עולם” אינו נוגע כלל בנושא. אין דיון על כך שרצון להיטיב אינו עומד בסתירה עם עשיית רצון ד’; הדיון הוא האם זו מערכת המחויבות היחידה מול ריבונו של עולם. בשל האפשרות שמערכת המחויבות יותר מורכבת ממה שהציגו המבקרים – צמח המאמר שלי, הדן באפשרויות השונות להתמודדות עם סוגיה זו, שראכן  אחת מהן היא זו שהציעו המבקרים, אך היא לא היחידה הקיימת. השאלה הזו קיימת בין בעולמו של המטפל, אך לא פחות מכך בעולמו של המטופל , שכן גם הוא נמצא בחדר הטיפולים במפגש בין הרצון להטיב את חייו ובין החובה לעמוד בציוויו של הקב”ה, שלא תמיד עולים בקנה אחד.

דברים אלה נכונים גם ביחס להעמדת הבחירה החופשית כעיקר אמונה ביהדות. כינון הבחירה החופשית כאחד מעיקרי היהדות הוא עניין שאין מקום לערער עליו. ברם, גם כאן, התורה לא ציוותה רק לחיות חיים של בחירה, אלא ציוותה גם על תוכנה של הבחירה הראויה. באותו פסוק עצמו היא כותבת על הבחירה החופשית: “החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה” אך היא מסיימת ב”ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך”. ואם כן, גם המטופל וגם המטפל מצווים לבחור במה שהתורה מכנה “בחיים”, ומכאן נוצר העימות שבין שני מקורות הסמכות, שבו עסק מאמרי.

אני שמח מאוד על חלקו השני של המאמר. הוא מתאים מאוד לעמדה ההלכתית שאני נוקט בה שנים רבות, למן הגיליון הראשון של כתב העת של צהר, ועד לקובץ התשובות האינטרנטיות האחרון שפורסם “רשו”ת הדיבור”.  אין אור ללא צללים גדולים שהוא עלול להטיל, והדבר נכון גם ביחס למצוות התורה, עד שחכמים אמרו “למיימינים בה סמא דחיי, למשמאילים בה סמא דמותא”. ההלכות המופלאות של לשון הרע והאור הגדול הנובע מהן עלולות להפוך לחרב פיפיות, של מתן הגנה לנבלים ושימוש בהן כמניפולציה. כבר החזקוני הדגיש בפירושו לתורה כי המשך הפסוק של “לא תלך רכיל בעמך” הוא “לא תעמוד על דם רעך”, לאמור: התורה מצווה על שני הכיוונים – הזהירות מדיבור רע והזהירות משתיקה רעה. צודקים אפוא המבקרים בדבריהם החכמים על מקומם של איסורים אלה בטיפול הנפשי.

במסגרת זו, השאלה העומדת לדיון היא הבירור ההלכתי ביחס לשאלת ההתכווננות, לאמור: האם העובדה שהמטפל והמטופל מכוונים את השיח להתמודדות עם החותם הרגשי והדינאמיקה הפנימית, והאנשים עליהם מדברים אינם הנושא אלא המושא בלבד, היא בסיס הלכתי ראוי לקיומה של שיחה זו. עמדתי בנושא זה היא שאכן זה כך, והדברים עלו הן במאמר המבוקר, והן במאמרי “לשון הרע בין איש ואשתו” שפורסם ב”תחומין כז”. הדברים מבוססים על דברי החפץ חיים בספרו שמירת הלשון: ” ואפשר דהוא הדין אם כונתו בספורו להפג את דאגתו מלבו, הוי כמכון לתועלת על להבא, ולפי זה מה שאמרו ז”ל, דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים, קאי גם על ענין כזה, אך שיזהר, שלא יחסרו שאר הפרטים שבסעיף זה”. כמובן שיש צורך להרחיב בסוגיה זו, ולהכניס גם אותה למסגרת אתיקה הלכתית של מטפל דתי בצורה מכוונת יותר, אך העיקרון הזה הוא עיקרון נכון מאוד.

כללו של דבר, אם מבקשים המבקרים לטעון כי עימות מקורות הסמכות כלל אינו קיימת, בשל הנאמנות לקוד האתי של המטפלים – דומני שהחמיצו את יסוד הסוגיה, וממילא גם המסקנות שנראו להם ברורות מאליהם רחוקות מאוד מלהיות כאלה; כשפגשו המבקרים את הנושאים עצמם – הבחירה החופשית, הלכות דיבור, קשרי מטפל מטופל, הוכח תוכיח וכדו’ – הם למעשה נכנסו לדיון עצמו, וכאן הם מוצאים דלת פתוחה לרווחה, כשאני מסכים עם רוב טענותיהם.


לקריאה נוספת:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.