חוסר האמון הוא אחד המכשולים העיקריים שניצבים בפניו של אדם, ולהפך – בניין אמון הוא המפתח לשערים נעולים רבים. הראשונים עסקו בהיבטי חוסר האמון ביחסים שבין האדם לקב”ה, ובחוסר האמון של בני אדם בכך שניתן לתקן דבר מה מול ריבונו של עולם. הרמב”ם קרא לאדם לא לפתח דמיונות שווא ביחס לנעילת דרכי התיקון: “…ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה, אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו, אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו, כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם” (הלכות תשובה פרק ז). בימינו, אנו מוצאים הבעת חוסר אמון בהקשר של תשובה, המופנית דווקא אל עצמנו: ככל שאנו נעשים מבוגרים יותר, וכבר עברנו מחזורים רבים של ה”ימים הנוראים” – אנו סקפטיים ביחס ליכולת ההשתנות שלנו, פתיחת שערי הלב, וחישוב המסלול מחדש. גם על חוסר אמון זה צריך להתגבר, ומעשה שאין אנו חושבים במחשבות בינאריות – “הכל או לא כלום”, אלא מבינים שכל התקדמות וכל עיצוב מחדש של ההתנהלות שלנו היא בעלת משמעות גדולה מאוד, ואף מגלגלת אפשרויות נוספות ומצמיחה אותם, כן אנו מסוגלים להתגבר על אותו חוסר אמון, ולהתעלות ממנו.

וכשאדם מתרגל לתת אמון בעצמו וביכולות שלו, הוא מסוגל גם להרחיב את המבט הזה גם כלפי אחרים. זה כמובן הרבה יותר קשה, כי נוח לנו יותר להניח שה”אחר” פועל ממניעים פסולים, שיש לו כוונות נסתרות, שהוא דובר אחד בפה ואחד בלבד ואינו מתכוון באמת למה שהוא אומר, שהוא מניפולטור וכדו’. וכשזו נקודת המוצא שלנו כלפי אחרים – הדרך היחידה הפתוחה בפנינו היא ההתגוננות, השמירה על האינטרסים, החובה שלא להניח לדבר אחד מדברי האחר להיכנס פנימה שמא הוא סוס טרויאני, וכדו’. מכאן צומחות המגירות האוטומטיות, שלתוכן אנו מקטלגים באופן מוחלט את כל הסובב אותנו, לאור הקריטריון “הלנו אתה אם לצרינו”, ולא מניחים לאפשרויות אחרות – מורכבות יותר, עדינות יותר, משתפות יותר, מכילות יותר – להיות אבני היסוד עם הסובב אותנו. לא זו בלבד, אלא שאנו אוחזים בעמדת חוסר האמון כחלק בלתי נפרד מהזהות העצמית שלנו, ומהחמאות שאנו מעניקים לעצמנו, בדבר היכולת שלנו שלא להתפתות אחרי לשון חלקות מדומה, ואחר הסתרת המגמות האמיתיות של הסובב אותנו.

ואפשר לפתוח שערים אחרים. שערי אמון. בלי לעצום עיניים מפני הסכנה שלעתים הוא יופר, ולעתים יתגלה שנפלנו בפח. ואף על פי כן, שערים אלה – בין כשהם מופנים כלפי הקב”ה, כלפי עצמנו או כלפי הסובב אותנו – מאפשרים להיכנס למערכת שונה ומאירה של חיים, להתחבר אל הטוב והמעולה שבנו ושבבני אדם שעמם אנו באים במגע, ולפתוח אפשרויות חיבור מופלאות: אישיות, אמוניות, זוגיות, משפחתיות, קהילתיות, תנועתיות, לאומיות ואוניברסליות.

יהיה רצון שייפתחו בפנינו בשנה זו שערי אמון שכאלה, שלא ניגע בהם לריק ולא נלד אותם לבהלה, שלא יתגלו כתמימות שאינה ראויה, כי אם כתנועה אחרת שמצמיחה את שניתן להצמיח מתוך החיבורים, השותפויות, ההתקשרות והדבקות.

לקריאה נוספת:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.