מנהל בית השקעות שעובד עם גופים פיננסיים גדולים, זיהה סוכן מכירות מקצועי שעובד במקום אחר. שאלתו היא, האם מותר לו לשכנע את הסוכן לעבור ולעבוד עמו. בשאלה זו יש לדון בעניינים הבאים: א. דין עני המהפך בחררה. ב. האם ניתן לשכנע פועל לעבוד במקום עבודה אחר? ג. חומרת איסור יורד לאומנותו של חברו.

א. עני המהפך בחררה

בגמרא קידושין נט,א מבואר דין עני המהפך בחררה. כלומר, “המחזר אחר דבר לקנותו, בין קרקע ובין מטלטלים, ובא אחר וקנאו – נקרא רשע”1 (טור).

המרדכי (ב”ב סי’ תקנא) כתב בשם מהר”ם, שכאשר אדם מחזר אחר דבר לקנותו (וטרם הגיעו להסכמה על המחיר), וקדם חברו וקנה – אינו נקרא רשע. רק כאשר הלקוח והמוכר הסכימו ביניהם על המקח, והסכימו על גובה התשלום, אלא שטרם ביצעו מעשה קניין, ובא אחר והוסיף דמים והמוכר מכרה לו – נקרא רשע. וכ”פ הרמ”א רלז,א.

בדרכי-משה (ס”ק א) הסביר שאם לא נאמר כך, נמצא שהמוכרים יפסידו, שהרי בכל מקרה בו יהיה איזה לקוח שידבר על קניית חפץ, והם יתמקחו על הסכום, יהיה המוכר תלוי באותו לקוח ולא יוכל למכור את אותו החפץ לאחרים.

נחלקו הראשונים, האם דין עני המהפך בחררה שייך גם במציאת הפקר או רק בקנייה ומכירה. לדעת רש”י (שם ד”ה עני) מדובר גם בעני המחזר אחרי חררת הפקר, שאסור לאחר להקדימו, וכ”פ הרמב”ן (ב”ב נד,ב). אבל התוס’ (ד”ה עני) כתבו שבהפקר ובמציאה אין דין עני המהפך בחררה, שהרי הפקר אינו מצוי, וכל הזריז לזכות בה – זכה, ורק במקח שיש אפשרויות נוספות לקנות במקומות אחרים שייך דין זה.

הרא”ש (פרק ג סי’ ב) כתב כדברי התוס’, והשווה זאת לדינא דבר מצרא, שזכות הקדימה של המצרן לקנות את שדה שכנו קיימת רק בשדה העומדת למכירה, שהרי הקונה האחר יכול לרכוש שדה במקום אחר, ומדוע הוא מעוניין דווקא לרכוש את השדה שליד המצרן, משא”כ במתנה, אין דינא דבר מצרא, שכן לא ניתן לקבל שדה במתנה במקום אחר.

בשו”ע (חו”מ רלז,א) הביא את שיטת התוס’ ב”וי”א קמא”, ואת שיטת רש”י ב”וי”א בתרא”, והרמ”א פסק כתוס’.

ב. עשיר המהפך בחררה

לדעת רש”י ור”ן (קידושין כד,א) עשיר המהפך בחררה – ניתן להקדימו, משום שעשיר יכול לקנות חררה גם במקום אחר, וכך פסק הסמ”ע (ס”ק ו). אמנם אם מדובר על מקח חד-פעמי ולא מצוי, או כל מקח בקרקעות שכן אין קרקע דומה לחברתה – אסור להקדים גם אדם עשיר. וכ”פ הרמ”א.2

הפתחי-חושן (גניבה ואונאה פ”ט הערה ל) העיר:

ומדברי הסמ”ע משמע, דדוקא במציאה והפקר – יש לחלק בין עני לעשיר, אבל במקח – גם בעשיר אסור…שלדעת הרמב”ן והר”ן שגם בהפקר ומציאה יש דין עני המהפך [כשיטת רש”י] – אין לחלק בין מציאה למקח, ואף במקח אין דין מהפך בעשיר, אבל לר”ת שרק במקח יש דין מהפך – אין לחלק בין עני לעשיר, וכיון שהרמ”א הכריע כדעה ראשונה שהיא דעת ר”ת – שוב אין לחלק בין עני לעשיר.

המאירי (קידושין נח,ב) כתב שדין עני המהפך חל גם בעני וגם בעשיר, אלא שהמהפך לעשיר – נחשב לרמאי, והמהפך לעני – נחשב לרשע:

סוף דבר בשנתן לו חברו מעות לקנות לו וקנה לעצמו שהוא מנהג רמאות, אלא אף כל שראה חברו מחזר באיזה דבר לקנותו והוא מקדמו בסתר ולוקחה – הרי זה רמאות, וכן אם ראהו מהפך ומחזר בחררה לזכות בה מן ההפקר או להיות בעל הבית נותנה לו והוא מעביר לו את הדרך ומקדמו – הרי זה רמאות. ומדת חסידים ותלמידי חכמים לכל שאירע להם כך שיחזירה שני לראשון. ואם היה זה שמחזר אחריה תחלה עני הרי זה שאינו רוצה להחזירה לו – נקרא רשע.

השו”ע (חו”מ רלז,א) דימה שכירות למכר, וכתב: “והוא הדין – שנקרא רשע – לרוצה להשכיר עצמו אצל אחר”.

ג. שכנוע פועל לעבוד במקום עבודה אחר

עד כה עסקנו בתחרות על קניית מוצר, והוא הדין להשגת מקום עבודה, כאשר מתחרה אחר מנסה לקבל את העבודה שהוצעה למהפך.3 אבל שונה הדין בתחרות בין המעבידים או המוכרים.

התוס’ (שם) כתבו:

אבל אם שכר בעה”ב מלמד אחד – יכול בעה”ב אחר לשכור אותו מלמד עצמו, ואינו יכול לומר לו הבעה”ב לך ושכור מלמד אחר, דנימא ליה אין רצוני אלא לזה, שהרי כמדומה לי שזה ילמוד בני יפה ממלמד אחר.

המהרש”ל (סי’ לו) ביאר שכאשר המעסיק השני פונה מעצמו למלמד – אין דין של עני המהפך בחררה למרות שהמלמד מועסק כבר ע”י בעל הבית אחר, שכן יכול המעסיק השני לומר שיש למלמד זה יכולת הוראה והסבר יותר ממלמד אחר, ולכן הוא מעוניין דווקא בו. וכ”פ המחבר רלז,ב.

מכאן לכאורה, שכל דין עני המהפך בחררה חל רק על קונה שני שמנסה לקנות במקומו של הקונה הראשון, או עובד שני שמנסה לתפוס את מקומו של העובד הראשון, אבל אין דין עני המהפך בחררה על המוכר ועל מעסיק, כך שלכאורה יכול אדם לנסות לשכנע עובד לעזוב את מקום עבודתו ולעבור לעבוד אצלו. וכ”כ בשו”ת אבני נזר (חו”מ סי’ יז) שאיסור עני המהפך חל רק על הקונה, ואין איסור עני המהפך על המוכר.

אך מצאנו בפוסקים מספר הסתייגויות לכך:

א. ע”פ סברת התוס’ – נראה שיש מקום לחלק בין מלמד ובין עובד בשאר המקצועות. רק במלמד שייך לומר את דברי התוס’: “שהרי כמדומה לי שזה ילמוד בני יפה ממלמד אחר”, שכן קשה למצוא מלמד ברמה גבוהה, כך שיש לדמות מלמד טוב למציאה, וכאמור במציאה אין דין עני המהפך,4 אבל לא ניתן לומר זאת בעובד בשאר המקצועות, אא”כ מדובר על עובד איכותי ברמה גבוהה – שיש לדמותו לדין עני המהפך במציאה.

ב. לדעת ערוך-השולחן (סעיף ה) ההיתר של התוס’ שייך רק בדבר מצווה: “דאין זה דבר שבממון אלא דבר מצוה”. מכאן שבעובד בשאר המקצועות – אסור לשכנע גם אם מדובר על עובד ברמה גבוהה שמוגדר כמציאה.

ג. ישנם פוסקים הסבורים שהשו”ע פסק כדעת רש”י ולא כדעת ר”ת (ולא כנתה”מ שהובא בהערה 4) שהרי השו”ע הביא את שיטת התוס’ כי”א קמא, ואת שיטת רש”י כי”א בתרא, וע”פ כללי הפסיקה – ההלכה כדעת י”א בתרא. לאור זאת, לדעת מרן השו”ע קיים איסור לשכנע עובד לעבור למקום עבודה חלופי גם במציאות של מציאה, ולפ”ז יש להסביר את ההיתר לגבי מלמד (שו”ע שם,ב) כביאור ערוך-השלחן הנ”ל.

ד. מדברי הנתיבות (חידושים בס”ק ה) ניתן להביא עוד הסתייגות: “ודוקא דלא עשה קנין להמלמד”. מכאן ניתן ללמוד, שאם יש חוזה בין המעסיק הראשון ובין העובד – יש איסור למעביד השני לשכנע את העובד לעבור אליו.

ובכנסת-הגדולה (הגהות בית יוסף, חו”מ רלז ס”ק י) כתב בשם ספר עצמות-יוסף (קידושין נט,א) שכשם שאסור לעובד שני לנסות לתפוס את מקום עבודתו של העובד הראשון, כך גם אסור למעסיק שני לנסות לשכנע פועל לעזוב את מקום עבודתו הראשון. “ומכאן נראה, כיון דהוא קל וחומר, דאם במהפך נקרא רשע – כל שכן במי שהוא כבר שכור”. לדבריו היתר התוס’ לשכנע את מלמד נאמר רק בטרם נחתם הסכם בינו ובין הראשון, אך לאחר שנחתם ההסכם – אסור לשכנעו לעבור למקום עבודה חלופי, למרות שלא בוצע קניין.

גם לדעת הפתחי-תשובה בספרו נחלת-צבי (רלז,ב), יש איסור לשכנע לאחר שבוצע קניין. ומכיוון שקיי”ל שתחילת העבודה של הפועל חשובה כמו קניין, הרי שקיים איסור לשכנע לאחר שהעובד כבר התחיל לעבוד בפועל.5 וכך מובא בשו”ת בית-יהודה (חו”מ סי’ נב):

כיון שנתקשרו עם העכו”ם בעלי האומנות בכח השטר של ערכותיהם, ואינן יכולין לחזור זה על זה. וגם לענין האחריות דיוקרא וזולא עדיף טפי למי שיבוא להשיג גבולם לקוראו רשע, ומונעין אותו שלא יהא רשע… ואין לשום בר ישראל רשות להסיג הגבול ולהעלות בדמי’ וכל המורה להקל אינו אלא מן המתמיהין.

ה. מהרש”ל (סי’ לו) חידש שגם לדעת רבנו תם, אם הראשון השקיע כסף בחפץ, אזי יש דין עני המהפך בחררה גם במציאה והפקר.6 מכאן ניתן לסייג ולומר, שאם המעסיק הראשון השקיע כסף בהקניית ידע לפועל, הרי שקיים איסור לשכנע את הפועל לעבור למקום עבודה חלופי.

ו. נאמר גמ’ (ב”ב כא,ב): “מרחיקים מצודת הדג מן הדג כמלוא מרוצת הדג… שאני דגים, דיהבי סייארא”, וביאר רבנו מאיר (אביו של ר”ת, מובא בתוס’ קידושין נט,א ד”ה עני) שדייגים שטרחו ושמו פתיון לדגים אסור להניח מצודה שתגרום להם הפסד. והעיר מהרשד”ם (סי’ רנט) שאיסור התחרות נובע מצד טרחת הראשון, אע”פ שדגי העולם שייכים לכל הדייגים בשווה.7 מכאן הוכיח החתם-סופר (חו”מ סי’ עט) שיש איסור ליהנות מטרחה של חברו, למרות שתוצאותיה אינן קניינו. מכאן שאם הייתה טרחה גדולה בהכשרת העובד – אסור לשכנעו לעבור למקום עבודה חלופי.

והוסיף המנחת-יצחק (ח”ה סי’ עז) שאף לדעת החולקים, במקום שמנהג המדינה אוסר זאת יש להחמיר:

אך באשר כי בודאי לפי חוק האנושי, יש בזה עוולה גדולה לחתור חתירה מתחת הראשון, בהלקח את בילעו מפיו, על כן יש לברר במנהג בין בעלי העסקים בכה”ג, דקרוב לודאי שהמה מקפידים שלא יעשו עוולות כזה.

ד. שכנוע פועל להתפטר במקרים שבהם אסור לו להתפטר

בהגהות יעב”ץ (על התוס’ בקידושין שם) העיר, שהיתר התוס’ לשכנע מלמד לעבור למקום עבודה חלופי הוא בתנאי שהסתיים חוזה השכירות בין המלמד לבין מקום העבודה הראשון, אך באמצע תקופת השכירות – אסור לשכנע את המלמד לעבור לעבוד במקום אחר. ואע”פ שפועל יכול לחזור בו בחצי היום (ב”מ עז,א; חו”מ שלג,ג) ישנם מספר מקרים שבהם אסור לפועל להתפטר:

א. המרדכי (סי’ שמג) כתב בשם ספר צפנת-פענח, שמלמד אינו רשאי להתפטר משום שביטול התינוקות מלימודם חשוב כ’דבר האבד’,8 וכהבנת התוס’ (ב”מ קט,ב ד”ה וספר). וכ”פ הרמ”א שלג,ה.

לאור זאת כתב הש”ך שם (ס”ק כו), שאם ניתן למצוא מלמד מחליף, רשאי המלמד הראשון לחזור בו. וכן גם יכול המלמד להתפטר בתקופת החופשה בזמן שהילדים ממילא בטלים.

ב. הריטב”א (סי’ קיז) כתב בשם רבותיו, שפועל יכול לחזור בו מהסכם סגור רק אם ההסכם היה באמירה, אבל אם עשו קניין – אינו יכול לחזור בו.9 מכאן כאשר נחתם חוזה עם הפועל, יש לראות בחתימה כמעשה קניין (קניין בשטר, או קניין סיטומתא שנעשה ע”י החתימה), לפיכך אסור לפועל לחזור בו. וכ”פ ערוך-השולחן (סעיף ח).

ג. הטור כתב בשם ר”י, שפועל יכול לחזור בו באמצע העבודה רק כאשר הוא מתפטר בצורה סתמית, אבל אם הוא מודיע שהוא מתפטר כדי לעבוד במקום אחר שבו השכר גבוה יותר – לא שומעים לו וידו על התחתונה. (כדין קבלן החוזר בו). וכ”פ הרמ”א בסעיף ד.10 טעם הדבר מבואר בב”ח (ס”ק ב), שהסיבה שפועל יכול לחזור בו היא משום שנאמר “עבדי הם”, ולא עבדים לעבדים, לכן כאשר הפועל מתפטר בצורה סתמית אנו אומדים את דעתו שהוא לא מוכן להיות עוד עבד, וזו זכותו, ולכן והוא לא מפסיד את שכרו. אבל כאשר הפועל מתפטר כדי לעבוד במקום אחר אנן סהדי שהוא מוכן להיות עבד, אלא שרוצה לשפר את תנאי העסקתו, ולכן לא שומעים לו.

ה. חומרת איסור יורד לאומנותו של חברו

דין ‘יורד לאומנותו של חברו’ חמור מדין ‘עני המהפך בחררה’, משום שהיורד לאומנות חברו מזיק את השייך כבר לחברו, ויש בזה איסור של השגת גבול, משא”כ בעני המהפך בחררה. וכך גם בשכנוע עובד – אם ייגרם נזק למקום העבודה הראשון – קיים איסור חמור של השגת גבול. ובזה לא שייך היתרו של ר”ת האמור לעיל לגבי המעסיק.

לדעת החתם-סופר (חו”מ סי’ עט) ירידה לאומנות חברו היא איסור גמור “וגזל גמור הוא מן התורה”.11

וכתב המהרש”ל (סי’ פט) בשם הרוקח: “כל המקפח מחייתו של חבירו – הוא בכלל ארור מסיג גבול רעהו” (דברים כז,ז). וביאר המהרש”ל שאע”פ שהלאו: “לא תשיג גבול רעך” (דברים יט,יד) מתייחס רק לגוזל קרקע בארץ ישראל, כמובא בסמ”ג (לאוין, קנג), אע”פ כן “נראה בעיני, שכך הוא מקובל מרבותיו, דארור משיג גבול רעהו – בא לרבות השגת גבול של משא ומתן”, שבכלל היורד לאומנות חברו.

וכן כתב מהר”ם שיק (או”ח סימן שיב): “הבא שם לנהוג ברבנות – הוא בכלל ארור משיג גבול רעהו,12 ועל כן האיש אשר יעשה בזדון לילך להשיג גבול הרב – אין לסמוך עליו בגיטין וחליצות ולא בשום הוראה”. וכן כתב באריכות מרן הרשל”צ ביביע-אומר (ח”ט יו”ד סי’ כז).

אומנם מדברי הבית-יוסף (חו”מ, קנו): “ואיפשר דכיון שדינים הללו דמצו מעכבי – מדרבנן בעלמא הוא, מפני תיקון העולם” נראה, שהאיסור ביורד לאומנתו של חברו הוא רק מדרבנן. וכן משמע מדברי הרדב”ז (ח”ד סי’ נד):

ומרגלא בפומייהו דאינשי דקורין לכיוצא בזה ‘השגת גבול’, ולפי זה קאי בארור, דכתיב ‘ארור מסיג גבול רעהו’, אבל לפי האמת קרא – לאו בהכי משתעי, אלא במסיג גבול קרקעו של חברו, ומרחיב את גבולו, ולעבור עליו בשני לאוין אם הוא בארץ ישראל, ואין כאן מקום להאריך בזה.

בין כה וכה, לאור האמור, אם פיתוי העובד לעבור למקום אחר יגרום נזק ממשי למקום העבודה העכשווי יש בזה גדר של “יורד לאומנות חברו” והדבר אסור.

ו. מסקנות

  1. שניים שסיכמו ביניהם על עסקה מסוימת – אסור לאדם שלישי להתערב ולתת הצעה טובה יותר, והעושה כן נחשב לרשע, למרות שהעסקה נסגרה בע”פ ולא בוצע קניין.
  2. איסור זה לא קיים בשלב המשא ומתן, בטרם סיכמו שני הצדדים על המחיר העסקה.
  3. לדעת ר”ת והרמ”א, איסור זה לא קיים כאשר מדובר על עסקה שמוגדרת כ’מציאה’, שאין כמותה במקום אחר (מבצע מיוחד, הזדמנות יוצאת דופן וכד’), כך שיכול אדם שלישי להתערב בעסקה שמוגדרת במציאה או בהפקר ולתת הצעה טובה יותר, למרות שהמוכר סיכם עם אדם אחר על אותה עסקה.
  4. לדעת הר”ן והרמ”א, איסור זה לא קיים כאשר מדובר בעשיר שהגיע להסכמה. אבל לדעת המאירי, המתערב בעסקה של עשיר – נקרא רמאי, והמתערב בעסקה של עני – נקרא רשע.
  5. מותר לכל אדם לשכנע מורה (ר”מ, מלמד, מורה הנותן שיעורים פרטיים) לעבור למקום עבודה שיש בו תנאים טובים יותר. וי”א שהטעם הוא כי הדבר מוגדר כ’מציאה’.
  6. נחלקו הפוסקים, האם מותר לשכנע עובד בשאר המקצועות לעבור למקום עבודה חלופי. רוב הפוסקים אסרו, ובפרט בעובד שכבר התחיל את עבודתו, או שחתם חוזה העסקה עם מקום העבודה הראשון, או עובד שהמעסיק השקיע כסף בהכשרתו.
  7. לפעמים יש בעזיבת מנהל איכותי ומקצועי הפסד ממשי למעסיק. במקרים אלו יש איסור חמור בשכנוע המנהל לעזוב את מקום עבודתו.
  8. ישנם פוסקים המתירים לשכנע פועל שעובד ללא חוזה, וכן פועל לקראת תום מועד תקופת ההתחייבות – לעבור למקום עבודה חלופי, שלא התקיימו בו המגבלות הנ”ל.

לקריאה נוספת:

הערות שוליים

  1. האחרונים דנים בשאלה האם יש תוצאה מעשית לגבי מקח זה מכך שנקרא ‘רשע’, או שמא זו אמירה השייכת לתחום המוסרי. הסמ”ע (ס”ק א) כתב: “ומכריזין עליו בבית הכנסת שעשה מעשה רשע כזה”. בפתחי-חושן (גניבה והונאה פרק ט הע’ כט) מובא, שהמהפך פסול לעדות מדרבנן, כמו המרים יד על חברו שנקרא רשע.

    הפתחי-תשובה (ס”ק ב) כתב שלדעת רבנו תם יש השלכה מעשית למהפך בחררה, שכן בכל מקום שחכמים קראו רשע – חייבה הרשע להחזיר את המקח, אבל הנימוקי-יוסף (ב”ב כט,א) כתב שהאחרונים פסקו שאין השלכה מעשית בכך שנקרא רשע, ולא מחייבים אותו להחזיר את המקח. ברם המהרש”ל (סי’ לו) כתב על דברי רבנו תם: “ותמה אני אם יצא דבר זה מפי ר”ת ז”ל, שאלמלא נשתכחה תורה מישראל – החזירה בפלפולו, וישגה בזה. וגם אני לא מצאתי רמז בכל הפוסקים שום צד הו”א לחזור המקח אלא לקרותו רשע”.

    הפתחי-תשובה (ס”ק א) כתב בשם ספר ארעא-דרבנן (סימן תצט) שיש ספק האם נקרא רשע מהתורה או מדרבנן. (הניסוח רשע לא מלמד בהכרח על פסול מהתורה, שהרי המרים יד על חברו ג”כ נקרא רשע, אך פסול מדרבנן, כמבואר בסימן לד סעיף ד), והמהרי”ט (חידושים על הרי”ף דף נט) כתב שהפסול הוא מדברי קבלה.

  2. הסמ”ע (ס”ק ו) כתב שהרמ”א התייחס לשיטת רש”י, כלומר גם לדעת רש”י שיש דין עני המהפך במציאה, אע”פ כן בעשיר אין דין עני המהפך, אא”כ מדובר במקח לא מצוי, שאז גם בעשיר יש דין עני המהפך. אבל הלבוש בספרו עיר-שושן כתב שהרמ”א התייחס לשיטת ר”ת, כלומר כל ההיתר במציאה ובהפקר חלים רק על עני שני שבא לקחת מהעני הראשון המהפך, אבל אין היתר לעשיר הבא לקחת מהעני המהפך גם במציאה והפקר.
  3. ראה בהרחבה מאמרו של הרב דניאל כ”ץ, כללי השגת גבול בתחרות על משרה, תחומין לה עמ’ 361.
  4. ומכאן הוכיח נתיבות-המשפט בס”ק ב, שהשולחן ערוך פסק כר”ת.
  5. הנחלת צבי חלק על העצמות יוסף רק במקרה שיש הסכם והפועל לא התחיל לעבוד, שאז לדעת הנחלת צבי מותר לשכנעו לעבור למקום עבודה חלופי והעצמות יוסף אוסר, אך אם הפועל התחיל בעבודתו, גם הנחלת צבי אוסר.
  6. מהרש”ל הוכיח זאת מדברי הגמ’ (ב”ב נד,ב): “אמר רב יהודה אמר שמואל: נכסי עובד כוכבים [=גוי שמכר שדה לישראל, ושילם כסף, אך לא כתב שטר] – הרי הן כמדבר [=הפקר], כל המחזיק בהן – זכה בהן; מ”ט? עובד כוכבים, מכי מטו זוזי לידיה – אסתלק ליה, ישראל – לא קני עד דמטי שטרא לידיה, הלכך הרי הן כמדבר, וכל המחזיק בהן זכה בהן”. הרשב”ם (ד”ה הרי הן) כתב: “ומיהו נראה בעיני, דהאי שני רשע מיקרי, דכיון דיהב לוקח ראשון זוזי – לא גרע מעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה – דמיקרי רשע ההוא אחר”. מפשט דברי הרשב”ם, משמע שהוא סבור כדברי רש”י, שכן גם בנכס שנחשב להפקר כמדבר, שייך הדין של עני המהפך בחררה, משא”כ לפי דברי התוס’, אין השני נקרא רשע במציאה והפקר. ברם מהרש”ל (שם) חידש שהרשב”ם סבור כשיטת התוס’, ואע”פ כן בנד”ד מכיוון שהראשון הוציא מעות ושילמן לגוי אסור לשני להפך.
  7. הרא”ש (קידושין פרק ג סי’ ב) מחלק בין דין זה לבין עני המנקף בראש הזית, למרות שבשניהם יש טרחה – שניקוף זית היא פרנסה ארעית ולכן הוי גזל רק מפני דרכי שלום, משא”כ במקרה של הדייגים, זו פרנסה קבועה ולכן פגיעה בה נחשבת לגזל גמור.
  8. אומנם רבנו יואל סבור, שמלמד יכול לחזור בו, שביטול לימוד אינו בגדר ‘דבר האבד’, כיון שניתן להשלימו, ורק מלמד שמסביר בצורה מוטעית חשוב ‘דבר האבד’, וכפירושו של רש”י (ב”מ קט,א ד”ה מקרי).
  9. ברם הש”ך (ס”ק יד) כתב שפועל יכול תמיד לחזור בו, גם אם נעשה קניין, שהרי הטעם שיכול לחזור בו, הוא משום שנאמר “כי לי בנ”י עבדים, עבדי הם’, ולא עבדים לעבדים, וטעם זה שייך גם אם נעשה קניין. וכך משמע מדברי המחבר, שלא חילק בין אם היה קניין או לא היה קניין. והוסיף הש”ך וכתב שהקניין אינו יכול להועיל כהתחייבות משום שזו קניין דברים. מאידך, לדעת קצות-החושן (ס”ק ה) אם הפועל שעבד את גופו – לא נחשב לקניין דברים, זאת ע”פ דברי הראב”ד (שלוחין ושותפין ד,ב): “ורבותי הורו, שאדם יכול להקנות את עצמו לחבירו בקניין כדין עבדים”. אמנם למעשה פסק קצות-החושן כדברי הש”ך, משום דאף עבד עברי שגופו ודאי משועבד יכול לחזור בו משום שהתורה אמרה “עבדי הם” – ולא עבדים לעבדים.

    בפתחי-תשובה (ס”ק ה) הביא שהט”ז (על סעיף ג) פסק כדברי הש”ך, אבל השבות-יעקב (ח”ב סי’ קפד) פסק
    כדברי הריטב”א, שאם הפועל עשה קניין – לא יכול לחזור בו, וכ”פ מהר”א ששון (סי’ קיג); הרדב”ז (ח”א סי’
    שנ) והעטרת-צבי (ס”ק ח). השבות-יעקב סייג זאת לקיין כסף ושטר בלבד שמועילים לחייב את הפועל, שכן
    אלו הקניינים המועילים בעבד עברי, אבל שאר הקניינים אינם מועילים משום שנחשבים לקניין דברים.

  10. הפתחי-תשובה (ס”ק ד) כתב בשם החוות-יאיר (סי’ קו) שגם פועל המתפטר על מנת לשפר תנאי העסקתו אצל מעסיק אחר אינו מפסיד את שכרו, וידו על העליונה, שכן “לא נהירא לי לחלק בכך כלל, רק מפני שנאמר כי לי בני ישראל עבדים – לא אלים קניית האדון בו כולי האי, שאם יחזור בו יפסיד מה שעשה כבר. ולא תלי בצדקתו ודעתו שחוזר בו מהיות עבד לעבדים רק עבד ל”ה, דמי יגיד לעבד זה שיטעון כך”.

    ניתן להסביר את סברת החוות-יאיר, שפועל המתפטר לשם העלאת שכרו במקום אחר, מקל מעל עצמו את
    עול העבדות, שכן מכאן והלאה יוכל לעבוד פחות בשביל להשתכר באותו שכר, ולכן הרי הוא בכלל ההיתר לחזור בו משום “עבדי הם”. עוד ניתן לומר כי עצם הבחירה במעביד הרצוי לו היא חלק מחופש העובד, שנכלל
    ב”עבדי הם”.

  11. על חומרת האיסור אנו למדים מהגמ’ בסנהדרין פא,א שהשוותה זאת לאיסור אשת איש: “ואת אשת רעהו
    לא טמא – שלא ירד לאומנות חברו”. וכן מהגמ’ במכות כד,א: “לא עשה לרעהו רעה – שלא ירד לאומנות
    חברו”. ועל חובת הזהירות בדבר כתב הרמב”ם (דעות ה,יג): “משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה…
    ונותן דמי המקח לאלתר… ואם נתחייבו לו אחרים בדין מאריך ומוחל להן ומלוה וחונן, ולא ירד לתוך אומנות
    חבירו
    , ולא יצר לאדם לעולם בחייו…”.
  12. כנסת-הגדולה (הגהות בית יוסף סי’ רלז ס”ק ט) כתב: “אסור לחכם להמנות למרביץ תורה להסיג גבול חבירו
    הקודם לו בהסכמת הקהל והרי הוא רשע וחייב. (מהרש”ך ח”ב סימן צה). אמר המאסף: ראיתי בני עליה
    והנם מעטים נשמרים עצמם מלהסיג גבול חבריהם, כי הרדיפה אחרי השררה מעוור עיני שכלם. ברם זכור
    אותו האיש לטוב הרב מהר”ב אנג’יל נר”ו, שעם כמה חלויים ופתויים חלו פניו, פעמים שלש אב העיר מפי
    סופרים ומפי ספרים, והשיב שלא היה רוצה לבא להסיג גבול רעהו. זכרה לו אלהיו לטובה”.

    החתם-סופר (חו”מ סי’ כא) אסר לרב דיין חדש להיכנס בגבולו של הרב הראשון שנחשב כבר לרב הקהילה:
    “ואען ואומר, אחינו ב”י, דעו וראו כי הדיין… שתים רעות עשה: א’ במה שרוצה להשתרר עפ”י ארכי
    [=ערכאות] שלא ברצון הצבור. ב’ שרוצה לדחות הרב המאה”ג ממקום מקום חיותו. ועל כל א’ משתיהם ראוי שיפסול מלהיות דיין ומ”ץ עד שיחזור ויקבל תשובה על העבר ויתקן מעשיו לעתיד… הנה זה לשון תשו’ מהר”מ והעובר על גזירותינו – יהיה באלה ובנידוי ובשמתא ומוחרם בשם מיתה ושמה יהי’. ויהי’ כל ישראל מובדלים ממנו חתומים ואינם חתומים ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם גדולים וקטנים. פתו פת כותי יינו יי”נ ספריו ספרי קוסמים. והשומר תקנותינו ינוחו ברכות על ראשו… עתה שמקבלים רב, ולפעמים מקבלים אותו ממקום אחר, ושוכרים אותו כפועל. ומחויבים הציבור ליתן לו פרנסתו. אלא שהקלו מעליהם והטילו על יחידים בעלי חופה וקדושין, והלואי יבטלו זה ויתנו להרב שכירתו מקופתם בריוח ולא יצטרך לכל זה. אבל שכבר נהגו כך בכל התפוצה – אין אנו בושים משכר ופרס זה… וא”כ זה שבא בגבולו ואפי’ יחניף לציבור ויתרצו לו – רשע מיקרי ככל היורד לאומנות חבירו”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.