“שיקולים מדיניים” הם חלק בלתי נפרד משיטת מקבלי ההחלטות להצדיק פעולות בעייתיות, ולהתייחס לציבור כמי שאינו מסוגל להבין את ההנהגה, ועל כן מותר להסתיר ממנו כל דבר.

משתמשים בו כאשר עוסקים בחרפה של מכירת נשק לגורמים המשתמשים בו לרצח עם ולפשעי מלחמה, בשל נימוקים הקשורים לאינטרסים הבינלאומיים של המדינה; משתמשים בו כאשר מסתירים מהציבור מידע ביחס לזיהום חופים על ידי חברות ספנות זרות, בשל נימוקים של קשרי מדינות וכלכלת תיירות; משתמשים בו כדי להצדיק שימוש בחיסונים רפואיים ככלי להשגת יעדים; משתמשים בו כאשר לא סוגרים את נתב”ג ומחדירים לארץ אין ספור וריאנטים של הווירוס, ועוד ועוד.

זה הופך להיות טיעון מנצח, בעיקר בשל העובדה שהוא לא רק משמש כלי החלטה אלא כלי הסתרת מידע מהציבור, בשל “שיקולים מדיניים”. ממילא גם לא ניתן לבקר את ההכרעות השונות שהרי “דברים שרואים מכאן לא רואים משם”, וההחלטות מתקבלות בדרך הסותרת את המבנה הדמוקרטי של דיון חופשי ופתוח בנושאים השונים.

אמת הדבר ש”דברים שרואים מכאן לא רואים משם”, ונכון הדבר שעל השולחן צריך להניח גם את השיקולים המדיניים, בכל אחת מהסוגיות האלה, ולא ניתן לראות אף אחת מהן רק מזווית מצומצמת כלשהי. ואף על פי כן – שיקולים מדיניים לא מתירים כל שרץ, ואינם מחפים על כל עוולה. הם רק חלק ממבנה מערכת ההכרעות. על השולחן חייבים להימצא גם שיקולים של מוסר, אתיקה, צדק ואחריות כלפי החברה הישראלית עצמה. לא זו בלבד, אלא שהניסיון האנושי מלמד כי ‘קיצורי דרך’ אתיים בגלל שיקולים מדיניים מתגלים בסופו של דבר גם כמוטעים גם במישור המקצועי, ויצא שכרנו בהפסדנו.

בשעה שמדינה לא עומדת על האינטרסים הקיומיים שלה עצמה ואחריותה כלפי אזרחיה וארצה; בשעה שמדינה מנהלת סחר ששיקולי מוסר גורמים להם לגיחוך, בשעה שמדינה משתפת אינטרסים עם פשעים – היא מגלה פעמים רבות שהדבר פוגע בה עצמה. לא זו בלבד, אלא שמדיניות כזו גם מצמיחה מעטפת שלמה של ריקבון: מסחר בנשק הפוגע בסופו של דבר גם באינטרסים של המדינה; הבלגה על שיקולי אחריות לאקולוגיה ולסביבה המתגלה כמכירת אינטרסים לגורמי הון מפוקפקים, ויצירת תרבות שוחד וכניעה; נפילה ברשתם של בעלי אינטרסים שונים שפועלים כ’מעכרים’ ומטים את ההכרעות לטובת שולחיהם על חשבון הציבור, וכדו’. זוהי אחת הסיבות העיקריות שנביאי ישראל הציבו את המוסר והצדק כחלק בלתי נפרד של המדיניות הראויה, וההלכה אסרה יצוא נשק לגורמים מפוקפקים וכדו’.

האם משמעות המציאות המרה הזו היא שאסור לשקול שיקולים מדיניים? חס ושלום. אולם בניגוד לתפישה המקובלת, דברים נראים מכל מקום, גם אם הפרטים ידועים רק למקבלי ההחלטות.

על כן, כדי שהשימוש בטיעון של “שיקולים מדיניים” יהיה לגיטימי מבחינה מוסרית יש לעשות כמה צעדים: בראש ובראשונה שקיפות גדולה, המסתירה רק דברים קיצוניים הכרחיים: לא צו איסור פרסום; לא הסתרת מידע; לא התכחשות לאחריות בזיקות השונות לגורמים מפוקפקים בעולם. מתוך כך, להתייחס לציבור כאל מי שהוא הריבון, ולא כאל ‘נתינים’ הסובלים מבערות, ולתת דין וחשבון מוסרי מולו. צעד נוסף שיקדם גם את הרמה המוסרית של מדינת ישראל וגם את הזהירות שלא ליפול בפח המחיר המדיני הכבד של התעלמות משיקולים אלה הוא להכניס לתוך מערכת מקבלי ההחלטות גם את אלה שמייצגים את הטיעונים המוסריים, כאחד הקולות הנשמעים סביב שולחן הדיונים.

על ידי כך, לא זו בלבד שאנו נממש את היותנו ראויים לחיות בחברה ששיקולי המוסר הם חלק בלתי נפרד מעולמה, גם נציל את עצמנו מכל המעטפת השחורה והמזופתת שמתלווה להכרעות שמתקבלות רק בשל אינטרסים ממשיים ומדידים, ומתעלמות מהסכנה האורבת לאלה למדינות כאלה.

אולי יעניין אותך גם:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.