אין דבר יותר מסוכן לאתיקה מאשר המניפולציה. לאמור: שימוש בעיקרון אתי רק כשהוא משרת מטרות אחרות, אך לא כשהוא פוגע גם בך עצמך. הדבר נכון ביחס לכל עיקרון, ובמסגרת זו ביחס לחופש הדיבור והביטוי.
חופש הביטוי הוא עיקרון אתי משתי סיבות: זו גם זכות אדם, בעל כל עמדה (למעט קצה הקצוות שיש בו סיכון ממשי), לבטא את תפישת עולמו. יש לכך מגבלות מסוימות המוטלות מעצם התפקיד של האדם, כגון קצין צבא, פקיד ציבורי או שופט, בשל העובדה שמתוקף תפקידו הוא אינו רשאי להתייצב לצדו של צד אחד. אולם באופן עקרוני זו צריכה להיות נקודת המוצא. כאשר מדובר על רב הממונה על ידי המדינה, הסוגיה סבוכה יותר: לכיוון אחד – בשל העובדה שתפקידו הוא לבטא את עמדותיו גם אם אינן מוצאות חן בעיני הרבים, ולא זו בלבד אלא שהוא עבר תהליך בחירה מה שהופך אותו לנבחר ציבור. לכיוון השני הוא "עובד מדינה", החייב בחובות מסוימים כלפי הממסד הממלכתי. כאמור – זו סוגיה סבוכה מאוד, אולם גם כאן צריך ללכת הכי רחוק שאפשר, וגם לרב הנושא תפקיד ממלכתי יש עולם ענק של חירות להתבטא כרצונו. כאשר מדובר באחרים, שאינם מוגבלים מכוח תפקידם – וודאי וודאי שחופש זה הוא זכותם.
הסיבה השניה לראיית חופש הדיבור כעיקרון אתי היא בשל החשיבות הגדולה לחברה עצמה, שלא תהיה "שפה אחת ודברים אחדים", אלא שתובענה בה העמדות המגוונות ביותר האפשריות. עמדות מנוגדות לנו הן המשרתות אותנו ביותר, שכן הן מאתגרות את המחשבה, ומחייבות לבחון את עמדותינו מחדש; הן הפותחות אפיקים חדשים להתמודדות; וכשהן מתבררות כלא-נכונות – גם אז יש להן תפקיד והוא בחיזוק הדרך בה אנו עצמנו הולכים.
מסיבה זו יש לתמוך בחופש הדיבור באופן עקבי ושיטתי, ולהקפיד על הימנעות מתופעה התומכת בחופש דיבור אך בתנאי 'קטן' שהעמדות תהיינה בתוך גבולות הגיזרה שנראות לזה או לאחר. המבחן הגדול הוא דווקא בתמיכה באותו חופש ביטוי כאשר מדובר בעמדות שנראות בעיני האחר כמתועבות, כחמורות מאוד, או כטעות נוראה.
חשוב מאוד להדגיש: התמיכה בחופש הביטוי היא התנגדות לכפייה על אדם, להשתקה, לחסימת יכולת התבטאות ברבים, לסגירת שערי התקשורת, או לכל דבר שקשור בכך. ברם, היא קריאה גדולה למתבטאים עצמם להציב בפני עצמם את התביעה לדבר דברי אמת, להיות מכוונים ליושרה, להיזהר מלשון הרע הלבנת פנים ושקר, לדבר בנחת כדברי חכמים, ולעמוד בכל הקריטריונים ההלכתיים והאתיים של הדיבור.
להרחבה:
קורס יסודות האתיקה התקשורתית