סוגיית שימוש בזרעו של נפטר לאחר מותו, כאשר הוא לא הותיר הוראה כלשהי בנושא זה, היא מהעדינות והקשות שקיימות, וצריך לצעוד בה בזהירות, ברגישות ובמתינות. היא קשורה בשני מעגלים. הראשון שבהם הוא המעגל האתי הממוקד – האם מותר לעשות זאת ומי רשאי לקבל את ההחלטה. את עמדתנו פרסמנו ב"צהר לאתיקה" לפני שנים כנייר עמדה מסודר, וכן בעיתונות, ותמציתה היא שרק האלמנה רשאית לעשות זאת, מכוח הברית שנכרתה בינה ובינו שכוללת בתוכה גם את הבאת הילדים לעולם, ומעבר לכך – אין אנו רשאים להפוך אדם להורה ללא ידיעתו, גם אם מדובר לאחר מותו. ניתן לקרוא את נייר העמדה הזה באתר של צהר לאתיקה, תחת השם "שימוש בזרעו של מת [ניר עמדה]".
הדיון הקלאסי כאמור הוא כאשר אין אנו יודעים את רצונו של הנפטר. ואילו במצבים שבהם אנו יודעים נקודת המוצא היא שאנו עושים את רצונו, כחלק מ"מצווה לקיים את דברי המת", וכהכרה כי מותר לאדם לצוות לפני מותו על דברים שאינם אסורים על פי ההלכה. הכרה זו מעוררת שלוש שאלות מערכתיות. ראשונה בהן נוגעת למעבר מ"מותר" ל"מומלץ" או "רצוי" – האמנם מדובר במדיניות שהיא לכתחילה רצויה, או שהיא רק נענית לרצונו של אדם. יש המתבססים על מצוות ייבום, המלמדת על החשיבות להקים זרע ולשמר את שמו של אדם, כדי לעודד את ההפריה לאחר המוות. אין לראות בכך הוראה הלכתית, אלא עמדה חיובית לכתחילה. בעבר לא הייתה אפשרות לעשות כך, ועל כן אין לנו רציפות הלכתית הדנה בכך. נראה כי הגדרת התהליך כמומלץ או רצוי היא מרחיקת לכת. מדובר בהיתר אך לא בחובה, ואף לא בעידוד.
שאלה מערכתית שניה היא מה תפקידה של החברה בסוגיה זו – האם לעסוק בהצעת שימור הזרע באופן גנרי, ולהנגיש אותה לכל חייל מילואים שמצטרף למערך המילואים לאורך השנים כולן ? האם ללכת לקצה השני, ולקבוע כי אין המדינה מתעסקת בכך, זה לא תפקידו של הצבא, ובכלל אין מקום לחברה להתערב בסוגיות רגישות אלה ? או שיש לנקוט באחת מעמדות הביניים האפשריות כגון תקצוב התהליך למעוניינים, וכדו'. שאלה זו חורגת מעיסוק בשימור הזרע לעצמו, והיא עוסקת בסוגיות רחבות יותר הנוגעת למורל הלחימה, לתפקיד החברה, ולמדיניות הכללית של סוגיות ההפריה. נראה כי טוב תעשה החברה על מוסדותיה שלא תתערב בנושא ההכרעה כלל וכלל, אך תמצא דרך לאפשר לעשות זאת למי שמעוניין, וגם זה בהגבלות מסוימות.
הנושא השלישי הוא רחב בהרבה. סוגיות שימור הזרע אינן נוגעות רק לחייל עצמו. הן נוגעות לסובבים אותו, וללחץ שהאפשרות הזו יוצרת; הן נוגעות לנשים רבות, שתושפענה מכל החלטה בתחום זה; הן נוגעות ליחסי הורים וילדים; הן נוגעות לדיון בזכויותיו של ילד שלא נולד עדיין, ושלא יוולד אם הדבר לא יותר; והן נוגעות בכלל בהשפעה העמוקה שיש לתורת ישראל, למצוותה "פרו ורבו", ולאתוס היהודי שעבר במסורת.
זו דרכן של סוגיות אתיות רבות, שמשעה שהאפשרויות נפתחות אנו דנים לא רק במה שניתן לעשות, והמדע מאפשר, כי אם גם בשאלה האם ראוי לעשות כך או לא. בשל העובדה שמדובר בתחומים רבים טוב תעשה המדינה אם תקים וועדה רחבה, מתחומי ידע רבים ותפישות עולם מגוונות, שתציע לכנסת הצעת חקיקה מסודרת בנושאים אלה. הכנסת, כמקור סמכותה של המדינה, היא זו שתכריע האם ומה לאמץ מתוך ההמלצות שתוגשנה לה, והנושא הרגיש והעדין הזה יוסדר לפחות מבחינה חוקית. ההשפעות הנפשיות שלו תהיינה רחבות היקף.
