שיכוך כאבים וערנות [נייר עמדה]

1. הצגת הנושא

חולה הלוקה במחלה קשה וכואבת, או במחלה שהטיפול הרפואי בה גורם לכאבים עזים, מטופל בדרך כלל בתרופות לשיכוך כאבים. פעמים רבות, תרופות אלו גורמות לחולה לעייפות רבה כך שהוא ישן כמעט כל הזמן, וגם בזמן המועט שבו הוא ער – הוא מתַקשֵׁר בצורה מינימלית. השאלה הנשאלת במצבים מעין אלה היא האם יש מקום להפחית את מינון התרופות מתוך הנחה שהחולה מבקש 'לחוות' יותר את העולם שסביבו ולשוחח עם קרובי משפחתו וכדומה? השאלה נשאלת כמובן במצב שבו לא ידועה עמדתו של החולה וכעת הוא אינו מתַקשֵׁר; וברור כי אילו החולה אומר, מתוך מצב ערנות, שהוא מעוניין במינון הקודם, כך יש לעשות – שכן הרופאים מחויבים בראש ובראשונה לרפא את החולה בהתאם לצרכיו.

2. הדילמה האתית

מצד אחד, הרופאים חייבים למנוע או להפחית את כאביו של החולה ועל כן אל להם להפחית את מינון משככי הכאבים שנקבעו לאחר טיפול מתמשך. מלבד הערך העצמי שישנו במניעת סבל מהחולה ובשיפור 'איכות' חייו, מסתבר שהפחתת הכאב מסייעת לחולה להתמודד עם המחלה ולהארכת חיי החולה והבראתו (אם כי לעיתים משככי כאבים גורמים להרפיית מערכות הגוף שמקצרת את חיי האדם). מצד שני, ייתכן שרצון החולה הוא לתקשר עם ילדיו וקרובי משפחתו ולפיכך יש לפעול בהתאם לרצון זה (לאור עקרון האוטונומיה של החולה). נוסף על כך, מדובר בתהליך הפיך – גם אם יש לו מחירים זמניים – שכן אם החולה ירצה, ניתן בכל עת להשיב את המינון הגבוה. שאלת היסוד אפוא היא מה ראוי לעשות במצב מסופק: האם ההנחה הבסיסית היא שהחולה רוצה במשככי הכאבים, וכנגדה יש להוכיח שרצונו בהפחתתם, או שההנחה הבסיסית הפוכה כלומר שהחולה אינו רוצה במשככי הכאבים ובאובדן ערנותו.

3. המבט היהודי

1.3. קדושת החיים

בהלכה היהודית שמור מקום משמעותי במיוחד לערך קדושת החיים, ומשום כך ישנו איסור חמור לעשות מעשים המקצרים באופן אקטיבי את חיי האדם.¹

2.3. ערכה של הערנות

ככלל, מבכרת היהדות שהאדם יחיה את חייו במלואם וינצל כל רגע מזמנו לעשיית טוב² – במעשה, אך גם בדיבור ובמחשבה. דברים אלו נכונים גם ביחס לחולים הסובלים, ויש מן הראשונים שהסבירו לפי זה את החובה להציל חיי אדם גם בעבור תוספת של רגע קצר,³ משום שבאותו הרגע יכול האדם להרהר בתשובה או להתוודות על חטאיו.⁴ מלבד כל זאת, כשמדובר בכאב שאינו משמעותי במיוחד, יש להניח שהחולה עצמו רוצה במלאוּת החיים המתלווה למצב ערנות, שבו הוא פעיל ומתַקשֵׁר עם בני משפחתו. השאלה המורכבת יותר היא: מה עלינו לעשות במצב שבו החולה סובל מכאבים עזים?

3.3 היחס לכאב ולסבל

1.3.3. מבוא – משקל הסבל: לסבל יש כמובן משקל משמעותי ביותר וחובה למנוע אותו: הוא נחשב כמחלה שמצווה על הרופאים לרפּאהּ,⁵ ומוזכר כהצדקה להימנעות מקיום מצוות או כסיבה להתיר עבירות מסוימות (במצבים מסוימים).⁶ כפי שיפורט מיד, לסבל ניתן גם משקל משמעותי בדילמות הלכתיות הקשורות לחולים סובלים.

2.3.3. משככי כאבים לחולים סופניים: העמדה המקובלת על פוסקים רבים מתירה ליטול תרופות משככות כאבים גם כאשר ידוע שלטווח הארוך תרופות אלו מקצרות את משך חיי החולה, ובתנאי שאין ידוע כי מנה בודדת פוגעת בחיי החולה, וכן בתנאי שמתן התרופה נועד להקל את כאב החולה ולא לקצר את חייו.⁷

3.3.3. היתר שלא להאריך את חייו של חולה סובל: לדעת רוב הפוסקים, כשמדובר בחולה הסובל מאוד ואינו מעוניין שיטפלו בו, אין חיוב לטפל בו באופן שחורג מנתינת מזון, חמצן, ותרופות כדי להאריך את חייו.⁸ יש מהפוסקים שכתבו כי אדם שבוחר להיכנס לטיפול כזה, שיאריך את חייו למרות הסבל שבהם ובכך יזדכך מן הייסורים, זוכה לשכר;⁹ ולדידם, ישנו ערך רוחני בייסורים שאדם נושא (כמעין 'ניצול' זמן לעשיית טוב) אולם גם לשיטתם אין מדובר בחיוב והנושא נתון לבחירת החולה.

4.3.3. נטילת סמי הזיה לחולים סובלים: לדעת רוב הפוסקים, מותר לחולים ליטול סמים כדי להקל על סבלם, אף אם לגבי אדם בריא קיים איסור הלכתי־משפטי ומוסרי לעשות זאת.¹⁰

5.3.3. ההיתר שלא להעיר 'צמח' מתרדמתו: יש מהפוסקים שהתירו שלא לקיים טיפול שעשוי להעיר 'צמח' מתרדמתו אם הדבר יגרום לו סבל עצום.¹¹

4. מסקנות

1.4. אם החולה חיווה את דעתו כי הוא מעוניין בטיפול שישכך את כאביו, גם אם תאבד ערנותו, יש לעשות זאת. נראה שלשם כך יכולה להספיק גם אינדיקציה סבירה באשר לכוונת החולה.

2.4. כשאין הכרעה, נקודת המוצא היא שאדם רוצה להיות ער ומודע למעשיו עד רמה מסוימת של סבל.

3.4. על כן, כל עוד מדובר בכאבים שיש להניח שאדם ירצה לשאתם ובלבד שיוכל לתפקד, אין לתת לו משככי כאבים שירדימו אותו.

4.4. רק משעה שמדובר בכאב עז, ברמה שבה בני אדם חשים כי 'טוב מותם מחייהם', אין להוריד את המינון.¹²

לקריאה נוספת:

• מניעת טיפול בתינוק שהותקף על ידי חיידק טורף
• טיפול באדם ההולך למות