שיווק הלוואות על ידי גופים פיננסיים

במאמר עיתונאי שכותרתו: "הבנקים דוחפים הלוואות", נכתבו המשפטים הבאים:

בהודעות דואר אלקטרוני, בתכתובות סמ"ס, בטלפון מתקתק מהבנק – נראה כי כמות ההצעות לקחת הלוואה מהבנק מעולם לא היתה גדולה יותר. "שיחת טלפון אחת, ויש לך 50 אלף שקל", "רוצה לנסוע לחו"ל עם המשפחה? קח 30 אלף שקל", "לא הגיע זמן להחליף את הרכב? קח 60 אלף שקל". זה נשמע פשוט, זה מאוד מפתה. אבל זה עוד משקולת על חובות משקי הבית, שלא תמיד קל להסיר אותה. וכשזה מגיע לשלב שבו יש עיכוב בתשלומים, אז גם הנדיבות, החייכנות והסבלנות מסתיימת באחת.

כל מי שצבר חוב כלשהו, אפילו אם הוא זעום או נראה לא הוגן, מול רשות ציבורית, גופים מסחריים או בנקים כנראה מכיר את הרגשת חוסר האונים. מכתבי האיום, החוב שלא מספיק לתפוח עם ריביות, אגרות ושכר טרחה לעורכי הדין. את שורשי הבעיה אפשר לראות נובטים כבר באותו הרגע שבו האדם הממוצע, לעתים רבות נטול ההשכלה המשפטית, יושב מול אותו פקיד או פקידה בבנק וחותם על הסכם הלוואה.¹

יש גם גופים עסקיים פרטיים, וחלקם אף מפוקפקים, שמציעים הלוואות בקלות: "כך וכך אלפי שקלים עד לפתח הבית. ריבית נוחה. החזר בצ'קים".

מחד ניתן לראות ברצון להלוות ולסייע למי שנצרך פעולה חיובית. יש אנשים שרק הבנק יסכים להלוות להם. אלא שנקודת המוצא של הבנקים היא הרצון לשווק את ההלוואות כמו מוצר צריכה, והפקידים הם סוכני המכירות של ההלוואות הללו. הבנק הוא זה שפונה ללקוחות ומציע הלוואה. הפניה נעשית לאחר בדיקה ואיתור לקוחות פוטנציאליים לקבלת אשראי מבחינת הצרכים שלהם ומבחינת דירוג הסיכון שלהם, ורק אז עובדי הבנק פונים ומציעים הלוואות לאותם לקוחות. אמנם הבנק המלווה נוטל סיכון שמא החוב לא יוחזר, אך הבנק מכסה עצמו בערבויות, ביטחונות, ויועצים משפטיים שפעילים בתחום.  

מה היחס בין מצוות הלוואה שבתורה למצב המתואר כאן. האם יש לפתות אדם ליטול הלוואה, שייעודה הוא בדרך כלל מותרות? האמנם בדרך זו מקיימים מצוות הלוואה או שיש לראות בזה דרך נוספת להרוויח כסף תוך ניצול היתר העסקה אך אין לזה קשר למצוות הלוואה? כיצד יש לנהוג כשיש סיכוי סביר שהלווה יתקשה להחזיר את החוב, האם גם אז יש להלוות לו?

אנו נשווה בין מצוות הלוואה שמתקיימת על ידי אדם פרטי או קופת גמ"ח לבין ההלוואות שמציעים בנקים וחברות עסקיות אחרות.

א. מצוות הלוואה

מצווה מהתורה להלוות כסף לעני: "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" (שמות כב, כד*). אמנם הפסוק נאמר בלשון תנאי: "אם כסף תלווה", בכל זאת זו חובה להלוות: "רבי ישמעאל אומר: כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלשה". אחד מהם: " 'אם כסף תלוה את עמי' – חובה. אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות? תלמוד לומר: 'העבט תעביטנו' (דברים טו, ח), חובה ולא רשות" (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דבחדש פרשה יא*).

בעיקרה, המצווה היא להלוות לעניים נזקקים, ועשיית חסד עם מי שזקוק ונצרך.² היא קודמת במעלתה למתן צדקה רגילה. הרמב"ם (הל' מתנות עניים י, ז*), ציין שמונה מעלות בתמיכה בעניים, ובראשן שותפות והלוואה:

שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה: זה המחזיק ביד ישראל שֶׁמָּךְ, ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עמו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר: "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך" (ויקרא כה, לה), כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך.

ההלוואה היא לצורך פרנסה או לצורך מסחר של הלווה,³ כשהמטרה המרכזית היא לסייע ללווה להיחלץ מהמצב בו הוא נמצא כעת, ושלא ירגיל עצמו בעניות ויבקש צדקה.⁴

יש מצווה להלוות גם לאדם עשיר שנזקק לכסף בעסקיו, אלא שהמצווה להלוות לעני קודמת: "דתני רב יוסף: 'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך'… עני ועשיר – עני קודם" (בבא מציעא עא ע"א*).⁵ כך נפסק להלכה בטור ובשולחן ערוך (חושן משפט סי' צז, א).⁶

אדם יכול להלוות לחברו כסף ובאמצעות שטר היתר עיסקה אף להרוויח מהלוואה זו. היתר עיסקה נועד בעיקרו להלוואות עיסקיות.⁷ הלוואות שייעודן חסד ניתנות ע"י אנשים פרטיים או ע"י קופות גמ"ח, ובהן אין נוטלים ריבית, ואין משתמשים בהיתר עיסקה.

על מלווים שמלווים על מנת להרוויח מההלוואה, כתב בערוך השולחן (יורה דעה רמט, יד):

וודאי אם עושה זה רק לשם מצות והחזקת בו פשיטא שאין למעלה הימנו. אבל ידוע שרובם עושים כן לשם פרנסה, ואין זה בגדר צדקה כלל.

 גם מדברי החפץ חיים (אהבת חסד פרק טו; פרק כא, סעיף א בהגה"ה) משתמע כך: הוא המליץ לאדם כזה להפריש סכום מסוים אותו ילווה בתורת גמילות חסדים, ובו יקיים את המצווה.⁸

גם מדברי הרב אליעזר פאפו (פלא יועץ, ערך הלוואה), משמע שאם המלווה מרוויח מההלוואה הוא לא מקיים מצוות הלוואה, אלא שהוא הציג את הענין כשהוא עסק בשאלה הקדימות בין הלוואה לעני להלוואה לעשיר:

אפשר דהכי נמי אם עשיר רוצה לקח בשכר בדרך התר בתורת עסקא ועני בחנם, עני קודם, וכל שכן הוא, שהרי בלקיחת שכר מישראל ליכא מצוה. ואף על גב דהלואה גופא לעשיר מצוה היא, אפשר דכשנותן בשכר להנאתו ליכא כל כך מצוה אפלו אם העשיר בקש ממנו שיעשה לו חסד זה שילוהו בשכר בשעת דחקו. ומיהו נראה שהכל לפי הצרך, שאם העני רוצה ללוות לקנות איזה דבר של מותרות דסגי בלאו הכי והעשיר רוצה לשלם את בעל חובו כדי שלא לבוא לידי בושה וכלמה ובזיון ושלא להפסיד את אמונתו (כגון בפריעת ה"פוליסא") שבאותו פרק חבלי יולדה יבואו לעשיר, כל כי הא בודאי העשיר קודם דהוא ניהו העני באותה שעה יותר מכל העניים.

אם יש רווח למלווה, גם אם מדובר בהלוואה עם היתר עסקה שמטרתה סיוע וחסד לעשיר כשמצבו דחוק, בכל זאת "ליכא כל כך מצווה".

בהתאם לעיקרון זה, אם פקידי בנק או גוף עסקי אחר מציעים הלוואה ללקוח על מנת לצמצם את הגרעון הכספי בחשבונו, כשהריבית על ההלוואה נמוכה יותר מאשר הריבית על הגרעון, ניתן לומר גם בזה ש"ליכא כל כך מצווה", כי הבנק או אותו גוף עסקי מרוויח בכל זאת מהעניין.

יש להכיר בכך שבנק או חברת עסקית אחרת הם גופים כלכליים שייעודם לעשות עסקים ולהרוויח, גם מהלוואות. ההלוואות הללו נחשבות כמוצר צריכה שהבנק או חברת האשראי מוכרת ומרוויחה ממנו – מריבית, מעמלות וכד'. גופים אלו לא רואים את ייעודם כקופת גמ"ח שמלווה לנזקקים או כאדם או גוף פרטי שעושה חסד עם אדם נזקק ומלווה לו כסף. אמנם בנקים וגופים עסקיים תורמים לקהילה ולמטרות חשובות נוספות, וכן הם עושים מעשי חסד רבים ויבורכו על כך, אך בהלוואות למטרות רווח, אין ממד של מצווה.

הלווים הפוטנציאליים של הבנק, לא נחשבים עניים. מי שיכול ללוות על מנת להחליף רכב או לנסוע לחו"ל לא יוגדר כעני. מבחינה חברתית הם לא מוגדרים עשירים והם מה שנקרא כיום מעמד הביניים. אם כי ע"פ המקורות אין מעמד מיוחד למעמד הביניים. מי שלא נכלל תחת ההגדרה עני, הרי הוא עשיר. כאמור יש מצווה להלוות גם לעשיר, אך עני הנזקק להלוואת חסד קודם.

ב. הלוואה – התנהלות המלווה והלווה בעת ההלוואה

צריך להיזהר בעת הלוואה שלא לפגוע ולבייש את הלווה. כך נאמר במדרש תנחומא ([ורשא] פרשת משפטים סימן טו*):

הזהיר הקדוש ברוך הוא למשה ואמר לישראל: "אם כסף תלוה את עמי", לא תנהג בו מנהג בזיון שהוא עמי.⁹

לדברי ר' שמעון בן לקיש הלוואה גדולה יותר מאשר צדקה רגילה (שבת סג ע"א*). רש"י הסביר: "גדול המלווה – לפי שאין העני בוש בדבר". גם הרמב"ם (ספר המצוות עשה קצז*) ציין את הבושה – הקושי הנפשי שבבקשת צדקה לעומת בקשת הלוואה:

שצונו להלוות לעני להרחיב לו ולהקל עניינו. ומצוה זו היא היותר חזקה ויותר מחוייבת מכל מצות צדקה. כי מי שנתבזה וגלה פניו לשאול מידי האנשים אין צרות עניינו סר מעליו, כמו המכוסה שירצה להעזר עד שלא יתגלה עניינו ולא יתבזה. והציווי במצוה זו הוא אמרו יתעלה: "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך".

אדם שמבקש הלוואה מצבו טוב יותר ממי שמבקש צדקה, מאחר שהעני המבקש צדקה גדולה מתבייש יותר. על כן, מצוות ההלוואה קודמת למצוות צדקה, כדברי ספר החינוך (מצוה סו):

להלוות לעני, כהשגת היד כפי מה שצריך לו, למען הרחיב לו ולהקל מעליו אנחתו. וזאת המצווה של הלוואה היא יותר חזקה ומחויבת ממצות נתינת הצדקה, שמי שנתגלה ונודע דחקו בין בני אדם וגילה פניו לשאול מהן אין דחקו ואפילתו כמי שעדיין לא בא לאותה בושה וירא מהכנס בה. ואם יהיה לו מעט סעד של הלוואה, במה שירווח מעט אולי לא יצטרך לבא לשאלה לעולם, וכשירחמנו האל ברווח ישלם נשיו ויחיה בנותר.¹⁰  

בשל הבושה שבקבלה מאחרים, האם יש להציע הלוואה ללווה פוטנציאלי? האם הצעה לקבל הלוואה היא חלק מהמצווה, האם היא רשות, או אולי אף אסורה? אדם הנמצא במצוקה כלכלית ומבקש הלוואה, אם הוא אדם הגון וישר ומתכון להחזיר החוב, בוודאי עשה חשבון כמה כסף הוא צריך, מהיכן וכיצד הוא יוכל להחזיר החוב, מה תהיה פריסת התשלומים ועוד. על כן כשהוא בא לבקש הלוואה אין הוא חש בושה.¹¹ אך מלווה הפונה לאדם ומציע לו הלוואה למרות שהלווה לא פנה אליו ואף לא חשב לפנות אליו, ייתכן ובכך הוא מבייש את הלווה הפוטנציאלי.¹² לא בטוח כלל שהוא מסוגל לקחת הלוואה על מנת להחזיר, והוא בוודאי יתבייש כשהוא יאלץ לסרב כי איננו מסוגל להחזיר.¹³ ע"פ דברינו אלה, יש איסור לפנות לאדם שנדמה לנו שהוא נצרך על מנת להציע לו הלוואה.¹⁴

החפץ חיים כתב בענין זה כך: "לענין הלוואה, מסתברא כל זמן שלא בא לפנינו לבקש הלוואה, אין מוטל לעת עתה חיוב על בעל הבית" (אהבת חסד, פרק ה, נתיב החסד אות ח). החפץ חיים עסק בכך (שם) במסגרת דיון האם אדם יכול להלוות לגוי, כשהתוצאה היא שלא יהיה למלווה כסף להלוות לעני ישראל כשיבקש. בהמשך שם כתב שאם המלווה יודע בוודאות שהעני יבוא אליו לבקש הלוואה אסור לו לתת לגוי, ועליו להמתין שהעני הלווה יפנה. לפי החפץ חיים אין חובה להציע הלוואה לעני, ובמצבים מסויימים יש חובה להמתין לעני שיבקש הלוואה, אך הוא לא ראה בזה איסור.¹⁵

  אם יודע המלווה שהלווה לא יהיה מסוגל להחזיר את ההלוואה, בוודאי אסור לו להציע הלוואה. הוא יעבור על איסור. כך נדרש בספרא (קדושים פרשה ב, יד*):

"ולפני עור לא תתן מכשל" (ויקרא יט, יד) – היה נוטל ממך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו… אל תאמר לו מכור את שדך, וקח לך חמור, ואת עוקף עליו ונוטלה ממנו. שמא תאמר עצה טובה אני נותן לו? והרי הדבר מסור ללב, שנאמר: "ויראת מאלהיך אני ה' " (ויקרא שם).

כך פסק הרמב"ם (הל' רוצח יב, יד*) באופן כללי: "הבא ליטול ממך עצה תן לו עצה ההוגנת לו", וגם באשר להלוואה פסק הטור (חו"מ סי' צז): "אפילו עשיר שצריך ללוות מצוה להלוותו לפי שעה ולההנותו אף בדברים ולייעצו עצה ההוגנת לו". העצה ההוגנת היא לומר לו שלא ילווה ושייטול צדקה. עצה לא הוגנת היא לומר לו שילווה ולהכשיל אותו בכך שלא יוכל להחזיר וגם לשלם ריבית.¹⁶

מציאות כזו שהמלווים מעוניינים להרוויח מההלוואה ונוח להם שהלווה לא יוכל לעמוד בתשלומים, מתוארת בתוספתא (כתובות יב, ב ובירושלמי גיטין ה, א; בבלי גיטין מט ע"ב):

מפני מה אמרו בעל חוב בבינונית? מפני הרמאין. כדי שלא יראה אדם לחבירו שדה נאה, ודירה נאה, ויאמר: אקפוץ ואלונו כדי שאגבנו בחובי. לפיכך אמרו בעל חוב בבינונית. אלא מעתה, יהא בזיבורית! אם כן, אתה נועל דלת בפני לווין.

הדילמה כאן ברורה. מחד, צריך שאנשים בעלי אמצעים ימשיכו להלוות, ושיוכלו לגבות מקרקע אם בעל החוב לא פרע חובו. מאידך, יש חשש שמלווים רמאים יציעו הלוואות לבעלי רכוש, כדי שאם לא יעמדו בתנאי הפרעון, יגבו מהם המלווים את רכושם. מלווים אלו שקופצים ומציעים הלוואות, כשמטרתם היא להרוויח מהלוואות נקראים רמאים.

באשר לצדקה, כמובן אם עני מבקש ופושט ידו צריך לתת לו. הפוסקים דנו בשאלה מתי הנותן עובר על איסור "לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון" (דברים טו, ז). הרמב"ם (הל' מתנות עניים ז, ב*), פסק:

וכל הרואה עני מבקש, והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה, עבר בלא תעשה, שנאמר: "לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון" (דברים טו, ז).¹⁷

אכן המעלה החמישית בהל' צדקה היא: "שיתן לו בידו קודם שישאל" (רמב"ם הל' מתנות עניים י, יא*), אך אם לא נתן לו קודם ששאל, אינו עובר על איסור "לא תאמץ". כך כתב הר"י קורקוס (שם): "וכל הרואה עני… פירוש שאינו מחוייב לבקש אחריו. אלא אם ראהו והעלים עינו, אז עובר משום 'לא תאמץ'. אבל אם לא ראהו אינו עובר".

אדם לא צריך לחשוב שמישהו זקוק לכסף. אמנם אם הוא יודע, עליו לפנות אליו ולתת לו צדקה. הר"ח קנייבסקי בדרך אמונה (שם) כתב ע"פ הבנתו את דברי הרשב"א בשבועות כה ע"א: "ומשמע דדוקא אם ראהו מבקש, אבל אם לא ביקש ממנו, אף על פי שיודע שהוא צריך, אין עובר בלאו אם אין נותן לו". מהעני נדרש לבקש צדקה, ואם העני איננו מבקש הנותן איננו עובר על הלאו של "לא תאמץ".¹⁸ אמנם הר"ח קנייבסקי ציין שמהרמב"ם (ספר המצוות, לא תעשה רלב) משמע אחרת:

שהזהירנו שלא למנוע צדקה והרחבה מהאביונים מאחינו אחר שנדע חולשת עניינם, ויכולתנו להחזיק בהם, והוא אמרו יתעלה: 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון' ".¹⁹

מכאן משמע שאם עשיר יודע שעני זקוק לצדקה ולא נותן לו, הוא עובר על הלאו "לא תאמץ". ידיעתו של העשיר היא זו שקובעת האם הוא עובר על לאו, ולא בקשתו של העני. כדי שדברי הרמב"ם בספר המצוות יהיו תואמים לדבריו בהל' מתנות עניים, יש לפרש שראייתו את העני מבקש צדקה מאחרים ולא ממנו, היא זו שגורמת לעשיר להיות מודע לכך שהעני זקוק לכסף.²⁰     

כאמור, ההלוואות שבנקים וגופי מימון אחרים מציעים ללווים פוטנציאליים אינם כמו הלוואה שייעודה חסד. היחס אליהם הוא כמו כל עסקה כלכלית אחרת, ועל כן אין בכך פגיעה או גרימת בושה ללווה הפוטנציאלי. המושג הנפוץ: "הלוואה" מתקשר לעסקה כלכלית זו כי יש מי שהלווה כסף ויש מי שלווה כסף וזה נראה כמו כל הלוואה אחרת, אך כאמור זו עסקה כלכלית, שאופייה ומטרותיה שונים לחלוטין מהלוואות שעניינם צדקה וחסד.

ג. ייעוד ההלוואה

על הלווה לבקש הלוואה רק למטרות קיומיות – לצרכי פרנסה או מסחר. בשולחן ערוך (חושן משפט סימן צז, ד) פסק: "אסור ללווה לקחת הלוואה ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה עד שלא ימצא המלוה ממה לגבות חובו". על כך כתב הסמ"ע (שם ס"ק ה): "אפילו אין כונתו דהלווה לאבדה בידיים, אלא כל מי שמוציא שלא לצורך גדול מיקרי לאבדה, שאיבדה מהמלווה". ההנחה היא שהמלווה מעוניין לחלץ את הלווה ממצוקתו, ועל כן הוא מלווה לו כסף. אך אם אין מדובר על צרכי פרנסה או מסחר, אלא לצרכים שהם אינם חיוניים וקיומיים, אזי אסור ללווה לקחת הלוואה כזו.

 כאמור, כשבנק או גוף עסקי כלכלי אחר מציע ללקוח הלוואה שמטרתה שדרוג חיי הנוחות שלו, כמו החלפת רכב, נסיעה לחו"ל וכד', זו עסקה כלכלית ולא הלוואה שעניינה חסד וסיוע. אך גם ביחס להצעת הלוואה כעסקה כלכלית שמטרתה שדרוג חיי הנוחות, הדרישה ההלכתית היא שלא להוציא הוצאות מיותרות כשאין הכרח בדבר. הטור (או"ח סי' תקכט) עסק בדרכים לכיבוד ימים טובים ושם כתב: "ואל יצמצם בהוצאת יו"ט – אבל בשאר הימים צריך כל אדם לצמצם בהוצאותיו". על כך העיר הרב ישראל הכהן מראדין, החפץ חיים (ביאור הלכה סימן תקכט):

וזהו תוכחת מרובה על זמנינו שבעוונותינו הרבים הרבה אנשים עוברין על זה, ולא ישימו לב איך להתנהג בהוצאות ביתם להרחיק דברים המותרים ורבים חללים הפילה הנהגה הרעה הזו שמביאה את האדם לבסוף על ידי זה לידי גזל וחמס וגם לחרפה וכלמה. והרבה סיבות יש שגורמים להנהגה רעה הזו… ואשרי למי שיאמץ לבבו ולא ישגיח לפיתויים וינהל הוצאות ביתו בחשבון כפי ערך הרוחתו ולא יותר.

הוא הפנה לדבריו בקונטרס שפת תמים פרק ה, שם כתב עוד:

יצר הרע מסיתו שעתה נאות לו להתנהג בעניני הבית והמלבושים במעלה גבוהה מערכו, וכשמזדמן לו איזה זמן שאינו משתכר לפי ערך ההוצאה שהרגיל עצמו, מוצא לו היצר מקום להטעות אותו לפתותו לגזול ולחמוס, ולהיות לווה לא ישלם, וברבות הזמן נהיה גזלן וחמסן גמור שאינו חושש כלל לחיי חברו.

מכאן, שגם על הצעה מפתה לקחת הלוואה למימון טיול וכד', יש לחשוב היטב האמנם הדבר חיוני ונצרך, והאם כדאי לקחת הלוואה לשם כך. הלוואה צריך להחזיר.

ג. פריעת החוב

1. פריעת בעל חוב מצווה

על לווה להשיב את כסף ההלוואה למלווה. לדברי רב פפא: "פריעת בעל חוב מצוה" (כתובות פו ע"א; בבא בתרא קעד ע"א*), ולדברי רב הונא בריה דרב יהושע פריעת החוב היא אמנם חובה אך איננה מוגדרת כמצווה (בבא בתרא שם; ערכין כב ע"א). כך נפסק להלכה ברמב"ם (הל' מלווה לווה א, ג) ובשו"ע (חו"מ סי' צז, ג). גם דיין מצווה לחייב עני כעשיר להחזיר חוב (רמב"ם ספר המצוות, לא תעשה רעז; ספר החינוך מצוה עט). זו היא התנהגות מגונה ורעה שלא להשיב חוב: "אמר להם [רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו] צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם… רבי שמעון אומר: הלוה ואינו משלם. אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום ברוך הוא שנאמר: 'לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן' (תהלים לז, כא)" (משנה אבות ב, ט*). מי שלא משיב חוב נקרא רשע: "ארבעה נקראו רשעים… הלוה ואינו משלם, שנאמר: 'לווה רשע ולא ישלם' (תהלים לז, כא)" (במדבר רבה, פרשה יח, יב*).²¹

2. ללוות כשידוע מראש מהיכן ניתן לפרוע

אסור לאדם ללוות אם איננו יודע שיוכל לפרוע את החוב. את דברי ר' שמעון, שזו דרך רעה ללוות ולא לשלם (משנה אבות ב, ט), פירש רבינו יונה שם: "הלוה ואינו משלם – שבשעת הלואה היה לו לחשוב ולראות אם יוכל לפרעו כשיגיע זמן הפרעון. ואם לא יכיר בשלו כי יהיה בידו יכולת לא ילוה עתה משום דוחק שיהיה לו, וידחוק השעה גם אם הוא צריך ההלואה הרבה מאד".²²

הרמב"ם (הל' דעות ה, יג*) כתב על דרך התנהלותו של תלמיד חכם ש: "אינו מחייב עצמו בדברי מקח וממכר במקום שלא חייבה אותו תורה, כדי שיעמוד בדבורו ולא ישנהו". בהקשר של הלוואה יש לחשב מראש את היכולת להחזיר.

על הלוואה לצורכי שבת ויום טוב נאמר: "אמר הקב"ה: בני, לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע" (ביצה טו ע"ב*), ואעפ"כ, התנו זאת התוס', שיש ללווה מהיכן לפרוע, אם אין לו, על כך נאמר: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". בהגהות אשר"י (ביצה ב, ד) וכן המהרש"ל שם כתבו בשם ספרים ישנים של תוס': "הכא מיירי שיש לו משכונות כדי לפרוע ואין לו מעות לכך קאמר לוו עלי ואני פורע". והוסיף על כך השפת אמת שם: "כפירוש מהרש"ל בתוס' שאין לו נכסים לפרוע ומי שאין לו אסור ללות. והגם דלמצות קדושת היום מבטיחין לו מן השמים לפרוע, מ"מ מצד ממון חבירו אסור ללות על סמך זה. ודוקא כשיש לו לפרוע ע"י מכירת חפץ וכדומה כדברי המהרש"ל אז מותר ללות כנ"ל".²³

אמנם רבינו יעקב בעל הטורים העיד על עצמו (טור אורח חיים סי' רמב): "וכמה פעמים נשאתי ונתתי בדבר לפני אדוני אבי ז"ל כמוני היום שיש לי מעט משלי ואינו מספיק לי וצריך אני לאחרים אם אני בכלל עשה שבתך חול אם לאו, ולא השיבני דבר ברור", ובהמשך הביא את דברי הגמרא בביצה טו ע"ב וכתב: " 'אומר הקדוש ברוך הוא בני לוו עלי ואני פורע', וכיון שכן הוא אל ידאג כי נאמן הוא בעל חובו לפרוע לו חובו". הרב יואל סירקיס, בבית חדש שם הסביר שלטור לא היו משכונות לפרוע "ונסתפק אם הוא בכלל עשה שבתך חול דשמא לא תשיג ידיו לפרוע ההלוואה אם יוציא הרבה לכבד השבת ויהא בכלל 'לוה רשע ולא ישלם', ואם יהיו מוחלין לו ההלואה הרי הוא נצרך לבריות בשביל כבוד שבתותיו, או שמא אין זה בכלל עשה שבתך חול כיון שיכול לכבד השבת על ידי שילוה מאחרים ובוטח בו יתברך שישיג ידו לשלם. ועל זה אמר רבינו שצריך אדם לזרז עצמו לכבד השבת על ידי הלואה מאחרים או יזדרז במלאכה יתירה או לצמצם בשאר ימים לכבוד השבת". מכאן שמותר ללוות לצרכי שבת גם אם לא ידוע מהיכן יפרע את החוב. כך גם הבין הגר"א (או"ח סי' רמב ס"ק א). המשנה ברורה ציין למחלוקת זו וכתב: "ונראה דהכל לפי הענין" (שער הציון, סי' רמב ס"ק יב). 

ומכל מקום גם לפי המתירים ללוות לצרכי שבת מבלי לדעת מהיכן יוכלו לפרוע, זה רק בשל מצוות שבת, אך אין ללמוד מכאן שניתן ללוות למטרה אחרת ללא ידיעה ברורה מראש מהיכן יהיה ניתן לפרוע.²⁴   

3. המחזיר חוב בשביעית, רוח חכמים נוחה הימנו

המטרה של מצוות הלוואה היא שמלווים פוטנציאליים ילוו, ובמעשה זה יעשו חסד עם הלווים, והלווים ישיבו את ההלוואה כשיוכלו וע"פ תנאי ההלואה והסיכום שבין המלווה ללווה. גם כשהחוב נשמט בשל מצוות שמיטת כספים שבמוצאי שנת השמיטה, הורו חכמים ללווה, שבכל זאת ישיב את החוב:

המחזיר חוב בשביעית, יאמר לו: "משמיט אני". אמר לו: "אף על פי כן", יקבל ממנו, שנאמר: "וזה דבר השמיטה" (דברים טו, ב)… המחזיר חוב בשביעית, רוח חכמים נוחה הימנו (משנה שביעית י, ח-ט*).

יש שני ערכים העומדים זה מול זה. מחד, צו התורה למלווה לשמט חובות. מאידך, יש להרגיל את הלווים להשיב את החוב ולא ליהנות על חשבון האחר. על כן, השיח בין המלווה ללווה נחוץ על מנת להבהיר זה לזה שכל אחד מהם מעוניין לקיים ולבצע את הערך הנדרש ממנו, ובמיוחד המלווה שנדרש לעשות פעולה חריגה במוצאי השמיטה. לאחר שברור שהמלווה מוותר על החוב בלב שלם, וברור הוא שהלווה מעוניין בכל זאת להחזיר, גובר הערך הנכון הנהוג בכל השנים, והלווה יפרע את חובו למלווה.²⁵

גם בהלוואות שאנו עוסקים בהן, אין ספק והדבר ברור ופשוט, שעל הלווה מוטל להשיב את החוב לבנק או לחברת מימון אחרת, ע"פ ההסכם שביניהם. גם אם הפעילות הכלכלית הזו לא נכללת במסגרת מצוות הלוואה, בכל זאת על הלווה לעמוד בהתחייבות שלו ולהחזיר את שהוא קיבל, "דסברא הוא שיש לו לשלם מה שלוה ממנו" (כתובות נו ע"א תוד"ה הרי).

ד. מכירה ושיווק של הלוואות

המטרה של הבנקים וגופי מימון אחרים היא למכור ולשווק הלוואות לציבור לקוחות פוטנציאלי ולהרוויח מכך. והם דואגים לפרסם ולשווק את ההלוואות. 

יש להבחין בין פרסום מידע לבין שיווק ישיר. המפרסם נותן מידע על המוצר, ומציע ללקוחותיו מוצר שלדעתו הוא הטוב בשוק מכל בחינה שהיא, ואם אדם השתכנע שאכן זהו המוצר המתאים לצרכיו, הרי הדבר בסדר גמור וכך מתנהלים חיי המסחר והכלכלה. כיוון שכך זה לגיטימי לעורר מודעות ולפרסם מידע על תנאי ההלוואות השונות ובמסלולים השונים ואת תנאי ההחזר, ולעדכן את המידע בעת הצורך, כדי שמי שאכן זקוק להלוואה יוכל לעיין ולבדוק האם הוא רוצה בהלוואה זו או אחרת.

שיווק הוא קומה נוספת של ענף הפרסום, ובחברה המודרנית מושקעים משאבים רבים בשיווק מוצר. תפקידו של משווק הוא לעורר צרכים על מנת שהקונה הפוטנציאלי יקנה את המוצר שלו. מטרתו למכור את המוצר לכל קונה, גם אם באמת אין לקונה צורך בו. המשווק משתמש בכלים פסיכולוגיים מתוחכמים על מנת לשכנע קונה שהוא זקוק למוצר הזה, שכדאי לו, שהוא הזול ביותר, שמדובר במבצע מיוחד ומוגבל שחבל להפסיד, ועוד. בשיווק ישיר הפנייה היא אישית וישירה לצרכן הפוטנציאלי על מנת לעורר בו את הרצון לצרוך את המוצר שאותו מפרסמים, כשהמטרה החשובה היא כספו של הצורך. דוגמה שמחדדת את ההבדל בין פרסום לשיווק: מפרסם מציע מקדח טוב עם ביצועים טובים, משווק משכנע אדם שהוא צריך חור בקיר, וממילא המקדח שהוא מוכר עושה זאת בצורה הטובה ביותר.

תופעה זו של שיווק מוצר, מוכרת וידועה גם בענפי מסחר אחרים ולא רק בשיווק הלוואות עם ריבית, ומכל מקום בהלוואות העסקיות הללו, הבנק או גוף המימון מעוניינים להרוויח את הריבית על ההלוואה, ועל כן הם מנסים לשכנע את הלקוחות להסכים ולקחת את ההלוואה. גם אם זו הלוואה במסגרת היתר עיסקה, האם הדבר מותר? התשובה לשאלה זו קשורה בהגדרת איסור "לא תחמוד". הרמב"ם (ספר המצוות, לא תעשה רסה) הגדיר את איסור החמדה כך:

הזהירנו מהשים מחשבתנו לעשות תחבולה כדי לקנות מה שיש לזולתנו מאחינו וזה הוא אמרו: לא תחמוד.

 הרמב"ם בהל' גזלה ואבדה (א, ט*) כתב עוד:

כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו, אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר: "לא תחמוד"… ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כענין שנאמר: "לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך" (דברים ז, כה) חימוד שיש בו מעשה.

הראב"ד (שם) הוסיף שהאיסור הוא כשבעל החפץ לא הביע את הסכמתו לעניין, גם אם החומד שילם כראוי עבור החפץ. דבריו מבוססים על האמור בתלמוד על אודות חמסן – מי שחומד ומשלם: "דלא אמר רוצה אני" (בבא קמא סב ע"א).

חמדה היא אם כן מחשבה כיצד לחמוד את רכוש האחר בשידול וביצירת לחץ חברתי, כלכלי, נפשי או אחר על בעל החפץ, גם אם החומד ישלם את מלוא המחיר לבעלים. מעשה העברה הוא בעת נטילת החפץ, כל זמן שהבעלים לא גילה בבירור את רצונו שהוא אכן מוכן לעסקה מאולצת זו ולהיפרד ממה שברשותו, כפי שמפורט בתורה: עבד, אמה, שור, חמור, ואמירה כללית: "וכל אשר לרעך".²⁶

בהלוואות המשווקות ע"י בנק או גוף מימון אחר, המטרה היא כספי הריבית של הלווה. לא ברור לחלוטין שהלווה הפוטנציאלי אכן שלם עם ההלוואה, במקרה בו מפצירים בו ליטול את ההלוואה. האם איסור חמדה הוא גם כשמדובר בחמדת כסף ולא רק חפץ או רכוש מוגדר? רבנים בני זמננו דנו בשאלה זו. למשל, הרב יעקב ישעיהו בלויא כתב:

הכופה את חבירו לקנות ממנו, יש בזה משום איסור חמס. ונראין דבריו ויש להיזהר בזה. שלפעמים מביאים את האדם במצב שאינו יכול לסרב, ולכאורה גם זה מעין כפיה.²⁷

העיקרון באיסור חמדה הוא אילוץ אדם לעשות פעולה קניינית שהוא לא שלם עמה, בין שהחומד חומד מוצר ונותן כסף תמורתו, בין שהוא חומד כסף ונותן כספי הלוואה תמורתו. העברה של החומד היא הלחץ והכפייה הפסיכולוגית על בעל מוצר שישנה את מעמדו הקנייני אצלו. ייתכן שאף אפשרות זו נכללת בפסוק המסיים: "וכל אשר לרעך". גם אם אין מדובר בחפץ מסוים אלא כל אשר לרעך.²⁸ קשה להגדיר בבירור מהו הקו המבחין בין פעולת שיווק לגיטימית ובין עברה על איסור לא תחמוד, ובכל זאת צריך לתת את הדעת למתרחש אצל הלווה המיועד בעת מסע השכנוע. כך ניסח זאת הרב דוד אריאב:

מותר לסוכן מכירות להציג את הסחורה בפני אנשים ולהציעה למכירה, ואף מותר לו לפרט ולהאריך בתיאור מעלותיה, אולם אם ניכרים הדברים שבעל הבית אינו מעונין כלל בקניה, ולא מפני שהוא רוצה שיוזיל את המחיר, אסור לסוכן להפציר בבעל הבית כדי שיקנה ממנו, כיון שהוא חומד את כספו של בעל הבית.²⁹

הרב אשר וייס לא קיבל הגדרה זו. הוא ציין לדברים שהובאו בשמו של הרב יעקב ישעיהו בלויא וטען שאין הם תואמים לדברי הרמב"ם והראב"ד שהובאו לעיל בהגדרת איסור לא תחמוד: "דמכל מקום לא חמד דבר מסויים משל חבירו".³⁰ מכיוון שהתורה פירטה דוגמאות רבות שכולן חפצים, מכאן שאיסור חמדה הוא בחפץ מוגדר ולא בכסף של אחר שמשמש אמצעי לקנייה. אדם נקשר לחפציו האישיים, והתורה אוסרת ללחוץ עליו לחץ כלשהו המאלץ אותו למכור את החפץ כשהוא אינו שלם במכירה, אף שקיבל את מלוא ערכו הריאלי. אך לא כן בכסף. כסף הוא אמצעי רכישה ולא המוצר עצמו. לכן אם המשווק הצליח לשכנע קונה לקנות מוצר מסוים, הדבר לגיטימי וראוי.

מאותו טעם יש איסור לאלץ אדם להיפרד ולהתנתק ממה ששייך לו ללא הסכמתו המלאה. הוויכוח הוא עד היכן הגבול. האם אסור ללחוץ על אדם לעשות פעולה קניינית כלשהי כשהוא לא שלם עמה גם אם קיבל תמורה כלשהי, או שמא האיסור מוגבל רק לחפצים מוגדרים בהנחה שאדם נקשר אליהם, כל זמן שלא אמר בבירור שהוא התרצה לנתק את הקשר הקנייני ביניהם.

סיכום

א. המצווה בתורה להלוות היא על מנת לגמול חסד ולסייע ללוה, ללא כל מטרות רווח. כשהמלווה מרוויח בעקבות ההלוואה, גם כשמדובר בהלוואה עם ריבית ע"פ היתר העיסקה, עם זאת שמדובר באותה פעולה, מתן כסף מהמלווה ללוה על מנת שיחזיר, המלווה לא מקיים בכך מצוות הלוואה. יש לראות בפעולה זו עסקה כלכלית ללא שום ממד של מצווה.   

ב. הלוואה לנזקק טובה יותר מאשר לתת לו צדקה. בושתו של העני גדולה יותר כשהוא מבקש צדקה, והלוואה היא פעולה מקובלת בין אנשים ואין בה ממד של בושה. אך פנייה לאדם בהצעת הלוואה, גם אם היא באה מרצון טוב, עלולה לגרום לו לבושה גדולה כשהלווה הפוטנציאלי מודע לכך שאין לו יכולת להחזיר.

ג. כשהמלווה מודע לכך שהלווה יתקשה להחזיר והוא מעונין בכך מפני שהוא מעונין לגבות בחובו שדה או דירה, הוא מכשיל בכך את הלווה במתן עצה לא טובה, והוא רמאי. טובת הלווה והרצון לסייע לו היא זו שצריכה להניע את פעולת ההלוואה מאת המלווה. 

ד. לווה יטול הלוואה לצרכים קיומיים – פרנסה או מסחר, אך לא למטרות שאינן חיוניות ואינן נצרכות. 

ה. על הלווה להשיב כל הלוואה שהוא לקח. עליו לתכנן עוד בשלב ההלוואה מהיכן הוא יוכל להחזיר החוב. אין לקחת הלוואות מבלי שברור מראש מניין יוכל הלווה להחזיר את הכסף. גם בשנת שמיטה שבה נשמט החוב, "המחזיר חוב בשביעית, רוח חכמים נוחה הימנו".

ו. המשווק הלוואות כעיסקה כלכלית על מנת להרוויח מפעולת ההלוואה, ע"י לחץ פיתוי ושכנוע שמופעל על הלווה לקחת את ההלוואה, כשלא ברור שהלווה אכן מעוניין בהלוואה זו, עובר על איסור "לא תחמוד".  

לקריאה נוספת:

• הסדר חוב: מבט אתי על תספורת עסקית
• האם ריבית היא עוול מוסרי? מבט אתי לפרשת “בהר”
• איך המדינה הגדילה את העוני, ואיך אפשר לתקן זאת?
• העניים הראויים

---