אחת השאלות האתיות הבוערות ביותר במציאות חיינו היא שאלת שחרור שבויים. שאלה זו היא מהמורכבות ביותר הקיימות וזאת בעיקר משלוש סיבות: ראשונה בהן היא שמדובר בתוצאות מידיות של כל הכרעה. כל החלטה המתקבלת היא בעלת תוצאות ממשיות ונראות לעין – מחד גיסא שחרור שבויינו או חס ושלום המשך ניתוקם מביתם, ומאידך גיסא החזרת רוצחים למעגל הרצח על ידי השחרור; שנייה בהן היא העובדה שמערכת השיקולים לכאן ולכאן היא רחבה מאוד מבחינה כמותית כפי שנראה להלן, ובנויה על הרבה נקודות הנחה שחלקן הערכות לגבי העתיד; שלישית בשל העובדה שמדובר בהכרעה אתית הנוגעת לאנשים החיים בתוכנו ושאנו נאלצים להתייצב בפניהם – בין אם בפני המשפחות ובין אם בפני המתנגדים – ולחוות יחד איתם את כל התחושות האתיות.
השיעורים הבאים ידונו אפוא בסוגיה. אל יצפה אדם למצוא בהם נוסחה מתמטית שתאפשר ניסוח אלגוריתם בעזרתו כל בעיה תיפתר. מאידך גיסא, כדרכנו לא נעצור רק בהצגת הנושא והשאלות העומדות על הפרק – אם כי הן עיקר העניין – אלא גם בניסיון להתוות דרך, גם לאור סוגיות שלמדנו בעבר.
אני מתפלל שהעיסוק בסוגיה זו יהיה בעצמו תרומה לשחרורם של שבויינו בכל מקום שהם – בין תרומה בדרך הארץ הטבעית של המציאות, המקדמת את ההחלטות הראויות בנושא שחרורם, והן כלפי שמייא – מכוחה הסגולה של עיסוק בתורת ד' ובניסיון לעמוד על דרכה של תורה בסוגיות אלה.
מהם המקורות מהם ניתן ללמוד את עמדת ה"יהדות"
שאלת פדיון שבויים הייתה שאלה שעלתה לאורך ההיסטוריה בהיקפים גדולים. אנו מכירים אותה כבר בימי המשנה ("אין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. וְאֵין מַבְרִיחִין אֶת הַשְּׁבוּיִין, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם" (גיטין פ"ד מ"ו)).
גם הגמרא מתייחסת לנושא פדיון שבויים ברמה גבוהה ועליונה:
"א"ל אביי: מדתני רב שמואל בר יהודה 'אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים' שמע מינה מצוה רבה היא.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמור רבנן דפדיון שבוים מצוה רבה היא ?
א"ל: דכתיב 'והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי', ואמר רבי יוחנן כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו…" (בבא בתרא ח ע"א ע"ב).
גם ההיסטוריה היהודית מלמדת שנושא פדיון השבויים עלה בה בהיקפים גדולים. אנו מוצאים זאת הן בפסיקה והן בסיפורים רבים – בין אם מדובר בשבייתו של המהר"ם מרוטנברג, ובין אם מדובר בעשרות סיפורי חסידים הדנים בכך.
אף על פי כן, אנו יכולים להשתמש אך מעט במקורות הקדומים בשל כמה עניינים עקרוניים – לכיוונים שונים:
- הנושא הנידון אינו נושא אישי של השבויים עצמם. זהו נושא הקשור למדינת ישראל, לציבוריות הישראלית, ולאומה. הכללים הנוגעים בפרטים אינם זהים לשאלות כלל ישראליות. ראיה לטענה אנו מוצאים בסוגיות דומות, כמו מסירות הנפש של היחיד למען אדם אחר, המבחינות בין שאלה של "אחד על אחד" ובין שאלה הנוגעת למסירות נפש של החייל היחיד למען האומה. פסקי הלכה רבים נכתבו על סוגיה זו.
- השבויים היו שלוחנו. לא מדובר בשבויים שנפלו על הציבור בשל ערבות הדדית כללית הקיימת בעם ישראל, כי אם כי שפעלו למעננו, ותוך כדי פעילותם נפלו בשבי. אינה דומה שבוי הנמצא על רקע אישי או פלילי למי שנפל בשבי בשליחות האומה.
- אין מדובר ב"שווים" של השבויים במונחי כסף. מדובר בשחרור מחבלים, ששחרורם מהווה פגיעה חמורה בשני עניינים. הראשון שבהם הוא השלטון המשפט. אין מדובר בשבויי מלחמה, אלא במי שנשפטו על מעשי רצח מתועבים או סיוע להם, ושחרורם כחלק מעסקה מדינית הוא פגיעה חמורה ביסוד הצדק. התורה כותבת פעמים רבות דברים חמורים מאוד על שפיכות דמים, על איסור לקיחת כופר ושל החובה כי שופך דם האדם באדם דמו יישפך. אמנם אין אנו גוזרים כיום עונש מוות על רוצחים אולם מדברי התורה אנו למדים על החומרה הגדולה שיש בסוגיות אלה. השני שבהם הוא הניסיון העגום של שיבת חלק גדול מהמשוחררים למעגל הרצח (למדנו זאת מעסקת גי'בריל). לא זו בלבד, אלא מדובר בהשפעה ניכרת על הנכונות לביצוע מעשי רצח נוספים, שכן מתברר כי המחיר האישי על רצח יהיה מוגבל, וביום מן הימים אנשים ישוחררו. ממד ההרתעה בענישה, שהוא יסודי מאוד בתורה ("וכל ישראל ישמעו וייראו ולא יזידון עוד") קורס.
- ההשפעה המוראלית על הצבא עלולה להיות משמעותית ביותר. בשעה שיידע חייל כי לא נעשה הכל כדי לשחררו – כולל נכונות לשחרר רוצחים בתמורה להשבתו – תיפגע המוטיבציה שלו להילחם. אמנם, חייל היוצא למלחמה יודע כי הוא עלול חס ושלום להיהרג, ויש בו נכונות סמויה למסור את נפשו למען האומה. אולם כאשר מדובר במצב בו אפשר להשיב אותו לביתו, ואין עושים זאת בשל נימוקים עקרוניים – נכונותו עלולה לפחות. שיקול זה כלל לא עמד במערכת ההיסטורית של הדיון בדבר פדיון שבויים.
- ישנה חשיבות עליונה לא להיכנע לטרור. מדיניות זו הוכיחה את עצמה בהתמודדויות קודמות, כמו חטיפת מטוסים. ההכרעה כי לא יהיה מצב בו חוטפי חיילים ישראליים ישיגו מטרה כלשהי היא חלק ממערכת המאבק והמלחמה באויב. מדובר אפוא בשבויים העתידיים, ולא רק באלה היושבים כעת בשבי הנורא.
