“וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם” (זכריה ח, יז)

במוצאי תשעה באב, בו סוגיית הסיבות לחורבנה של ירושלים הדהדו בהיקפים עצומים בכל החברה הישראלית, וההתכתבות הפעילה עם התקופה הנוראה של מלחמת האחים והקריסה שבאה בעקבותיה, 
צריך לתרגם את הדיבורים לשינוי של ממש. 

מבין כל התהפוכות החיוניות, הדבר הראשון והעיקרי הוא השבת האמון. השבת האמון – כי גם מי שסובר לגמרי אחרת מאתנו, רוצה בטוב; השבת האמון – שמרכיב ענק של העמדות אינו ה”פוזיציה”, אלא כנות ויושרה. השבת האמון – כי גם במה שאנו מאמינים בו יש חולשות, ומכוח אמון זה, אנו מסוגלים להיפתח גם לחולשות הצד השני; השבת האמון – כדי שאנשים יוכלו לבטא את מה שהם מאמינים באמת, ולא לחשוש כל הזמן כהליכה בשדה מוקשים מול מי שמצפה לנפילתם;

זה נכון בכל מערכות היחסים. ביחסים הזוגיים; ביחסים הקהילתיים; ביחסים הפוליטיים;
ולקראת ימי הנחמה – השבת האמון שזה אפשרי. שגם לא צריך הרבה כדי לחולל את השינוי הזה.
רק לקבל על עצמנו לנהוג בו. כנבואת הנביא על ימי הצום: “ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם”.


לקריאה נוספת:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.