"כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם – עבדות אני נותן לכם" – במילים אלה מבטא התלמוד הבבלי את העמדה הבסיסית שעולם הרבנות , ולא רק הוא, צריך לאמץ לעצמו: אין מדובר בשררה, ובהענקת טובות הנאה או ג'ובים כדי להיטיב עם מי שממונה לתפקידו. מדובר בעבדות, כאשר המעבידים הם שניים: מחד גיסא, עולם הרבנות עובד אצל התורה, מכוחה של מסורת ישראל, ומתמסר לחובות המוטלות עליו בתחום העצמת הזהות היהודית של הקהילה; ומאידך גיסא, הוא עובד אצל הציבור, משרת את הציבור ואת צרכיו, וממלא את התפקיד שהרבנות צריכה למלא כלפי הציבור.
בשל תודעת העבדות וכפילות המעבידים – חייב אפוא הרב לעמוד בשני קריטריונים ובשני מקורות סמכות. ראשון בהם הוא שיהיה תלמיד חכם, שיוסמך להיות רב בישראל, ומי שרכש את הכלים שנדרשים כדי לעמוד בראש ציבור, למן התנהגותו האישית והמוסרית, ועד ידע בסיסי בתחום עולמות הטיפול ועולמות ההנהגה. שני שבהם – הרב חייב להיבחר על ידי הציבור שאותו הוא בא לשרת. רב אינו ממונה ואינה מונחת. רב הוא אחד ממנהיגי הציבור, ומקור סמכותו להנהיג את הציבור בא ממנו. רק כשהוא מחזיק בידיו את שני מקורות הסמכות האלה – הוא יכול לשמש בתפקידו. בשעה שהדבר אינו נעשה בדרך זו – נדחף עולם הרבנות להתדרדרות עמוקה עוד יותר לתהום, ובמקום לאהב שם שמיים על הבריות הוא מביא להתרחקות הולכת וגוברת.
זכות גדולה היא למדינת ישראל לקיים בתוכה עולם רבנות מופלא. חלק מזהותה היהודית המסוימת של מדינת ישראל קשור בהמשך קיומו של עולם הרבנות בתוכה. אולם דווקא מכוח זכות זו – מוטלות עליה גם חובות. אסור לה למדינה להיות שותפה להפיכת עולם הרבנות לעולם שנועד לקדם השקפה פוליטית מסוימת, או להעניק תפקידים ושררות. היא צריכה להקפיד על כך שהרבנות תיבחר על ידי הקהילות שאותן היא באה לשרת, ותהיה שותפה במערכת הערכים שלהן, כל קהילה לפי דרכה. כבר לפני שנים רבות כתב הרב סולובייצי'ק זצ"ל בשם דודו: "…אין הרב אדון לקהילתו אלא רבה ומורה, חברה וידידה, הסובל ושמח עמה. אנשי הקהילה תלמידיו ורעיו הם, והוא מתהלך ביניהם לא כבחיר העם אלא כאחד מהם…". הניסיון לכפות רבנות מסוימת מכוח שלטון מרכזי פוליטי על שכונות וערים מנוגד לחלוטין למהותה של הרבנות.
על אחת כמה וכמה בשעה שאנו נתונים במלחמת קיום, המחייבת לדחוק הצידה את המחלוקות הקורעות את החברה הישראלית, ולא לנצל את השעה הזו כדי לקרוע עוד קרע ברקמת החיים שלנו. לא יהיה זה נכון להקפיא את כל החקיקות האזרחיות שנועדו לבנות את המעטפת החברתית המחזקת את החוסן הלאומי, ולכן צריך להחזיר את מסלול העשייה למקומו הנכון. דווקא משום כך חייבת המערכת הפוליטית להכריע כי אין היא מקדמת שום דבר שנתון במחלוקת עזה, ושלא רק שאין הוא מחזק את החוסן הזה, כי אם מפורר אותו.
טוב עשתה אפוא המערכת הפוליטית בכך שהסירה לעת עתה מסדר היום את החקיקה המבישה, שאם הייתה מתקבלת הייתה מדרדרת את תדמית הרבנות ואת היכולת שלה למלא את תפקידה לתהום עמוקה יותר. גם כשתעלה הצעת חוק מסוג זה מחדש, יש צורך לערוך בה שינויים משמעותיים ביותר, כדי לאפשר לעולם זה למלא את תפקידו האמיתי – לקרב ולקשור בין עם ישראל ובין זהותו, ולהיות ראוי להנהגת ציבורית כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל ומערכיה.
